"הניסיון לעשות את עמיר מפלצת עושה הנחה לחברה האנושית"

לפני מספר שבועות נסע ארי שמאי במכוניתו עם אמו לסידורים. עוד הם משוחחים צילצל הטלפון. על הצג הופיע מספר מוכר, כלא רמלה. שמאי, עו"ד פלילי ידוע, שיער שעוד מכר מהכלא מבקש את עזרתו. "שלום, זה יגאל עמיר", אמר הקול. "תפסיק לעבוד עלי", קטע אותו שמאי בעוקצנות טיפוסית. חברים ליצנים לא חסרים לו. גם הוא לפעמים כזה. "אני לא עובד עליך", התעקש עמיר. "אני רוצה שתייצג אותי בנושא ההורות". "תתקשר אלי מחר ואתן לך תשובה", ענה לו שמאי.



אפילו שמאי, אחד מעורכי הדין הכי מוחצנים בענף, היה זקוק לכמה רגעים להתאושש. כשהתעשת, התחיל הרעיון למצוא חן בעיניו. השילוב בין עתירה שמזמינה סערה תקשורתית, עימותים עם עמיתיו מהשמאל ומימוש האני-מאמין שלו בנושא זכויות אדם עשה לו נעים בגב.







כעבור כמה ימים שוב צילצל עמיר. "יצאת מההלם הראשוני שלך?" שאל את שמאי. אין ספק, השניים מבינים זה את זה. "יש לי שתי בעיות אתך", השיב לו שמאי, "האחת שרצחת את יצחק רבין והשנייה שאתה תימני". עמיר שתק, ושמאי הרגיש איך התיק הנכסף עומד לחמוק מבין ידיו בגלל הפה הגדול שלו. "איבדת את חוש ההומור שלך בכלא?" הוא שאל, סומך על יכולת האלתור שלו. "אם לא היה לי חוש לא הייתי לוקח אותך", באה התשובה.



מה יותר דמוקרטי מזה



בשפת הכדורגל מכנים את זה מפגש קצוות. בצד אחד, רוצח ראש הממשלה עמיר. בצד שני עו"ד שמאי, חילוני אדוק מתל אביב, איש מרצ ושמאלני קולני, שנשכר על ידי הרוצח הדתי לייצגו בעתירתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב לאפשר לו להפרות בזרעו את בת זוגו, לריסה טרימבובלר. מה מביא אתאיסט מושבע, שוחר שלום, לעזור לרוצח הדתי אחוז הדיבוק הימני בבית המשפט?



אבל כל מי שמכיר את פועלו המגוון של שמאי בוודאי לא מתפלא לראותו מעניק סעד משפטי לשטן בכבודו ובעצמו. אחוז דיבוק הוא בהחלט תיאור שיהלום גם את שמאי. לא חשוב איזה כובע הוא חובש - זה של עורך הדין הפלילי, זה של אוהד הפועל תל אביב, זה של הבליין הנהנתן או זה של המאזין הנלהב של המוסיקה המזרחית - שמאי תמיד ירוץ לתפוס את תפקיד הפרובוקטור, הפולמוסואי השש אלי עימות, הדווקאיסט שנהנה להוציא את העולם מכליו. הנה, אם שואלים את שמאי מה לו ולעמיר הוא אומר שדווקא העובדה שהוא שמאלני חיזקה אצלו את המחוייבות המשפטית לעמיר.



לא מפתיע אפוא ששיחות הטלפון הראשונות של השניים היו תחילתה של ידידות נפלאה. במהלך שלוש הפגישות פנים אל פנים ועשרות שיחות הטלפון הרבות שקיים מאז עם עמיר, שמתקשר מהטלפון הציבורי לנייד של שמאי, גילה האחרון את רוצח ראש הממשלה כפי שמעולם לא סיפרו לו: עדין, חריף, וכחן, בעל חוש הומור ומאוהב עמוקות בלריסה. עמיר, על פי שמאי, שונא את אוהדי בית"ר ירושלים ומתעב את ברוך גולדשטיין ונתן זאדה שרצחו לדעתו חפים בפשע. עמיר, על פי שמאי, אינו מתחרט על הרצח שביצע, מרגיש שהימין הפקיר אותו. הוא גם מאמין שקרה לו נס. כשיצא לבצע את הרצח, סיפר לשמאי, הוא לא האמין שיחזור בחיים.



"הניסיון לעשות את עמיר מפלצת", מסנגר שמאי על הרוצח וגם על עצמו, "עושה הנחה לחברה האנושית. מסתובבים כאן הרבה רוצחים. האדם הוא חיה טורפת ואלימה, וגם באנשים כאלו יש אנושיות במידה זו או אחרת. הממסד מקפח את עמיר, נוקם בו. אני חושב שהשמאל היה צריך להתייצב מאחורי זכויות האסיר של יגאל עמיר".







מאז ומעולם טרח שמאי, בן 41, למשוך אליו אש ולהנות מהפרסום הנלווה לכך. הפרובוקציה היא עבורו דרך חיים, עד שלעתים קשה לדעת אם הוא באמת מתכוון לדבריו המפגעים או שמא הוא סתם נהנה לראות את כולם קופצים. כל מי שראה את אלי אוחנה ואראל סגל מאבדים את שלוות רוחם באולפן "דאבל פס" בערוץ 10 בשבוע שעבר - "תזכור שאתה רק אורח בתוכנית!" צעק מלך הפאסון אוחנה לעבר שמאי - בוודאי הבחין עד כמה אוהב שמאי להרגיז אנשים, במיוחד אם הם אוהדי בית"ר. מה שאולי חמק מן העין הוא שאחרי השידור מיהר שמאי להקפיץ את סגל לבית "מעריב" ולהתחבק אתו. בדרך הוא בדק מה אומרים האס-אם-אסים על הופעתו הטלוויזיונית. "הכל הבל הבלים", ניסה סגל להכניס את שמאי לפרופורציות, ללא הצלחה.



אפשר לקחת את הדברים של שמאי כפשוטם, אבל משהו בו תמיד מעורר לשאול האמנם. אולי תורמת לכך הפרסונה הציבורית-תקשורתית שלו, שככל שהיא מעוררת אי נחת בשומעיה כך היא שובעת נחת מעצמה. פעם ביקש ממאפרת בטלוויזיה, רק חצי-בצחוק, לבצע בו מין אוראלי; לכתבת משפט תל אביבית שעקצה אותו סיפר בקול מה הוא חושב עליה ועל בנות העלייה מרוסיה; לגיל ריבה, שהגיע לצלם פאנל על מהות הסלבריטאות בישראל, זרק "להתראות, הומו מזדיין" אחרי שהאחרון סנט בו כשלא הורשה להיכנס לאולם.



"אני אדם שהפרובוקציה שלו היא אמצעי להעביר מסרים", הוא אומר. "אני מגדיר את עצמי אנרכיסט. יגאל קרא לי 'אנרכיסט שמנת'. אני לא בורח מראיונות וממצלמות. אבל אני נשבע לך - מצדי שהפועל תל אביב לא תיקח אליפות בעשר השנים הבאות - שהפרסום האישי לא הניע אותי לקחת את התיק של יגאל עמיר. אני חסיד של עליונות הפרט על המדינה. לא מדברים אלי סמלים, דגלים, רבנים ראשיים ונשיאים. זה הכל. ולכן רצח בעיני הוא מעשה נפשע".



למה הוא בחר דווקא בך?



"שאלתי אותו: 'מי אמר לך לפנות אלי?' הוא אמר: 'אף אחד לא אמר לי, זו בחירה אישית שלי. שמעתי אותך שנים ברדיו'. שאלתי איפה, הוא אמר: 'אתה מחליף את אריה מליניאק בפינת הספורט אצל מולי שפירא. הבנתי שאתה 'דווקאיסט' ואתה לא תפחד לקחת את התיק'. זו לא תשובה שבהכרח עושה לי טוב. אני מניח שיגאל עמיר העדיף לקחת עו"ד שמאלני כדי להראות שמאבק על ההורות הוא לא פוליטי-אידיאולוגי, אלא מאבק לזכויות אדם".



התלבטת לפני שלקחת על עצמך את ייצוגו?



"כבר בשלב הראשון ידעתי מבחינה מצפונית שאני לא יכול לקחת את התיק הזה, אלא חייב לקחת. לא הייתי סולח לעצמי אם בגלל פחד על מה שיאמרו עלי לא הייתי לוקח את התיק. אני חושב שמדינה ליברלית נבחנת דווקא על ידי יחסה לאנשים שנמצאים מחוץ למחנה. עמיר הודה, נשפט ונשלח למאסר עולם. תפקיד המדינה הוא להעניש