הקרב על שמיר מתחמם: קבוצת דרייזן משפרת את הצעתה ל-3 מיליון שקל

קבוצת המשקיעים בראשות עמירם גיא שמתמודדת על רכישת סלטי שמיר העלתה את הצעתה מ-2.7 מיליון שקל ל-3 מיליון שקל. זאת, לאחר שנודע לה כי מתחרתה של שמיר, מעדני מיקי, הודיעה לנאמנים כי היא מוכנה לשלם 3.2 מיליון שקל תמורת רכישת הציוד והפעילות של שמיר, אך מבלי להתחייב להמשיך ולהפעיל את מפעל שמיר בברקן.



אחד המשקיעים בקבוצת עמירם גיא, הוא שמעון דרייזין, מבעליה הקודמים של שמיר. דרייזין מכר את השליטה בשמיר בתחילת 2004 לקבוצה של עצמון ראש ומשה גורוביץ, וקיבל אז 4.1 מיליון שקל תמורת 40% ממניות שמיר שהוחזקו אצלו. הקבוצה השתתפה אתמול בהליך ההתמחרות והצעתה בסך 2.7 מיליון שקל היתה הטובה ביותר (ההתמחרות החלה ממחיר סף בסך 2.6 מיליון שקל). מחיר זה מהווה פחות ממחצית מהסכום שהוערך כנקודת הפתיחה למו"מ.



מאז נקלעה שמיר להקפאת הליכים, הופסקה פעילות המפעל שלה; במקביל איבדה החברה את שטחי המדף שלה ברשתות השיווק הגדולות. גורמים אלו הביאו לכך שהצעות המחיר של המציעות השונות היו נמוכות מאוד. בנוסף הביעו הנאמנים, עו"ד בניהו לאבל ואליעזר שפלר, חשד כי התקיים תיאום בין שתי קבוצות מציעים במטרה לטרפד את המכירה (הטענה הוכחשה על ידי המתמודדות). בעת דיון שנערך אתמול אצל השופטת ורדה אלשיך מביהמ"ש המחוזי בתל אביב, היא נזפה במציעים שהגישו הצעות מחיר נמוכות.



היום התקיים דיון נוסף ובו אמרה אלשיך כי ספק בעיניה אם כל אחת מההצעות שהוגשו, לאור ה"היסטוריה" שלהן, גבוהה דיה על מנת למנוע את פירוק החברה. בכך, היה יותר מרמז למציעות כי עליהן לשפר את הצעותיהן ובהקדם. אלשיך קבעה עוד בהחלטתה, כי הדיון הסופי בעניין ייערך מחר בבוקר והיא הודיעה שתשומת לב הצדדים כולם צריכה להיות מופנית לכך שלא יינתנו דחיות נוספות כלשהן, ועל הנאמנים למצות את כל המהלכים לפני הדיון.



לדברי הנאמנים, קבוצת עמירם גיא "הרימה את הכפפה" כאשר שיפרה את הצעתה ל-3 מיליון שקל, מה שמקל על ההכרעה בין ההצעות. לפי ההצעה המשופרת תשלם הקבוצה 2.7 מיליון שקל עבור הרכישה, והיא התחייבה למתן תמורה נוספת בסך 300 אלף שקל בסוף 2006, מה שמעמיד את התמורה הכוללת על 3 מיליון שקל.



מי שהתנגדו בתוקף להצעת מיקי, הם עובדי שמיר המיוצגים על ידי עו"ד אופיר רונן. זאת, לאור כוונתה של מיקי לסגור את מפעל שמיר ולהשתמש בציוד ובפס הייצור של שמיר. העובדים טוענים, כי התניות אלה מנוגדות לדרישות הסף בהתמחרות ולכוונה הראשונית להמשיך ולהפעיל את שמיר כעסק חי. העובדים חששו כי הבנק הבינלאומי, שהוא הנושה המובטח של שמיר, יתמוך בהצעה הכספית הגבוהה ביותר ויתנגד להצעה הנמוכה יותר המבטיחה את המשך פעילות החברה והעסקת העובדים.