לפני כחצי שנה התחוללה מהפכה בחיי מובטלים רבים בישראל: הממשלה חייבה אותם להשתתף בתוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה להכנסה בטוחה), המכונה "תוכנית ויסקונסין", שמופעלת על ידי זכיינים פרטיים בנצרת ובשלושה אזורים נוספים בישראל. מטרת התוכנית: להוציא לעבודה מקבלי הבטחת הכנסה ובכך להקטין את הוצאות הממשלה.
האם כעת, כעבור שישה חודשים מיום הפעלתה, אפשר לקבוע אם התוכנית הצליחה או נכשלה? תלוי לא רק את מי שואלים, אלא גם מה שואלים. היום יתקיים בירושלים יום עיון שיעסוק בתוכנית, וינסה להשיב על חלק מן השאלות. מכל מקום ברור, כי אם ההצלחה נמדדת ביכולת לחסוך למדינה כסף, התוצאות טובות; באוצר אף חושבים שהן כה טובות שצריך להרחיב את התוכנית לאזורים נוספים ולא להמתין לסוף הניסוי בשנה הבאה. ואולם, אם המדד הוא היכולת לשפר את רמת ואיכות חייהם של המשתתפים - התשובה אינה חד-משמעית כלל.
כ-18,500 מקבלי הבטחת הכנסה והשלמת הכנסה מחויבים להשתתף בתוכנית, שמתכונתה הבסיסית יובאה ממדינת ויסקונסין בארה"ב (ראו ידיעה נפרדת, בעמוד א9) ואומצה כפרויקט דגל של הכלכלה הישראלית.
מנתוני הביניים נכון לדצמבר 2005 עולה, כי 62% ממשתתפי התוכנית עדיין שוהים במרכזי התעסוקה; 20% עובדים, מחציתם במשרה מלאה; כ-9% לא התייצבו במרכזי התעסוקה ואיבדו את זכאותם לקצבה; ו-9% נוספים איבדו את זכאותם לקצבה משום שלא שיתפו פעולה עם התוכנית - כלומר נעדרו ממרכזי התעסוקה יותר מיומיים בחודש בלא אישור, איחרו שלוש פעמים יותר מ-10 דקות בכל פעם או הפריעו.
בסך הכל "חסכה" התוכנית למדינת ישראל קצבאות של 7,000 איש - רובן באופן מלא. אך מרבית הכסף נלקח מאנשים שנשרו ממרכזי התעסוקה או שקצבאותיהם נשללו על רקע חוסר שיתוף פעולה, ורק כ-35% מהסכום נחסכו כתוצאה מכך שאנשים אכן יצאו לעבוד (זאת משום שחלק מהמשתתפים עובדים במשרה חלקית וממשיכים לקבל השלמת הכנסה כלשהי)
התוכנית כמעט שאינה כוללת הכשרה מקצועית, ומיועדת בעיקר להקניית כישורים לחיפוש עבודה. למשתתפים מסבירים על חשיבותם של דיאורדורנט, של לבוש נקי והתאמת צבעים, של הסתכלות בעיני המראיין; הם מקבלים שיעורי בית בחיפוש במודעות דרושים ולומדים כיצד להציג חוסר ניסיון בקורות חיים. משתתפות בשנות ה-40 לחייהן מספרות שיעצו להן להשמיט את גילן מהרזומה שלהן.
לפני כשבועיים, במכתב למבקר המדינה, הסביר ארגון זכויות העובדים "עם יד על הל"ב" את הפגם המהותי ביותר בתוכנית: הזכיינים הפרטיים שמפעילים אותה מרוויחים 50% מהסכום שהם חוסכים למדינה, ועל כן זה האינטרס שלהם לגרום למשתתפים לנשור או לא לשתף פעולה עם התוכנית - כדי שישללו את קצבאותיהם. שרי ריבקין, מנכ"ל עמותת "ידיד", המסייעת למשתתפים ומפעילה לחצים להכניס בתוכנית שינויים, מוסיפה כי ההחלטה לשלוח לעבודה אנשים עם נכויות שונות - לעתים בלא התאמה תרבותית לצרכים של עולים, ערבים ואנשים מבוגרים - מעוררת תחושות של תסכול וחוסר אונים בקרב אלפי משתתפים.
עם זאת, יש גם כאלו הנהנים מהתוכנית. לאייל רבני, למשל, גרוש עם שני ילדים מאשקלון, התוכנית עשתה טוב. יחסית. במשך 18 שנה ניסה בלא הצלחה למצוא עבודה דרך שירות התעסוקה, וכיום הוא עובד באמצעות חברת ניקיון במרכז התעסוקה של החברה האמריקאית-ישראלית שמפעילה את תוכנית מהל"ב באשקלון. "הוא לומד לעבוד עם אנשים, לא לפחד. אנחנו מחבקים אותו ונותנים לו תמיכה. אולי בעתיד הוא יוכל לעבוד במשהו אחר", אומר יולי חורש, סמנכ"ל השיווק של החברה.
"זה עניין של גישה - יש כאלה שבשביל להיות שווים בעיני עצמם רוצים לעבוד. יש כאלה עם שריטות מילדות שהמסכנות הפכה אצלם כלי בחיים", אומר מיישי שרייבר, מנכ"ל חברת "אמין" הבריטית-ישראלית שמפעילה את מרכז התעסוקה בירושלים.
שרייבר, בעברו פעיל חברתי ויועץ ארגוני, מספר שחלק מהמשתתפים נושאים מטען כבד של תחושות קיפוח ושהוא מנסה לשנות את תפישת המציאות שלהם. "אל תגידו לי מה אתם לא יכולים לעשות, תגידו לי איפה אתם רוצה להיות ואני אביא אתכם לשם", הוא אומר.
10-7 שקל לשעה
אך ההתנגדות וההתמרמרות אינן טמונות רק באופיים של המשתתפים. זהירה חסן מנצרת היא אשה אינטליגנטית וחייכנית. היא סיימה תשע שנות לימוד, התחתנה בגיל 19 וילדה חמישה ילדים שבהם טיפלה עד לאחרונה מבוקר עד לילה. משפחת חסן מתקיימת מהבטחת הכנסה מאז שבעלה של זהירה פוטר מעבודתו בבניין, לפני שנים אחדות. כדי לקבל את הקצבה בעבר הוא היה בא פעם בשבוע ללשכת התעסוקה, חותם והולך.
כיום, כדי לקבל את הקצבה - 2,600 שקלים בחודש - הוא נאלץ לעבוד בחפירות ארכיאולוגיות בציפורי שבע שעות ביום. המשימה הזאת נחשבת לשירות בקהילה, כשהמטרה המוצהרת היא להנחיל למובטלים הרגלי עבודה. בפועל, הזכיינים משתמשים בה גם כשאין להם עבודה להציע למשתתפים. "מדובר בעבודה לכל דבר אבל בשכר של 7 עד 10 שקלים בשעה", אומרת ברברה אפשטיין, מנהלת עמותת "סנגור קהילתי" - שיחד עם עמותת "מחויבות" הקימה את "עם יד על הל"ב".
גם זהירה חייבת להשתתף בתוכנית כדי שהמשפחה תמשיך לקבל קצבה. היא מתייצבת כל יום במרכז התעסוקה של "אגם", החברה ההולנדית-ישראלית שמפעילה את התוכנית בנצרת. תחילה שלחו אותה למשחטת עופות כדי שתראה איך מתנהל עולם העבודה - שבו אף פעם לא לקחה חלק. כיום היא מחויבת לשהות במרכז התעסוקה 30 שעות בשבוע וללמוד לגלוש באינטרנט, להתראיין לעבודה ולכתוב קורות חיים.
חסן מספרת על שעות רבות של בטלה - בחלק מהמרכזים מודים שקשה להעסיק את המשתתפים 30 שעות בשבוע בסדנאות - שבהן היא בוהה בחלל וחושבת מה קורה לילדים בהיעדרה. כדי להתקשר אליהם היא צריכה אישור מהיועץ התעסוקתי שלה. "מה יעזור לי ללמוד מחשב? מי יקבל אותי לעבודה במחשב? הילדים שלי זקוקים למחשב, לא אני", אומרת חסן. לתפישתה, בעלה צריך לפרנס את המשפחה, ותפקידה הוא לטפל בילדים.
גם קבוצת העולים נתקלת בבעיות קשות בתוכנית. באשקלון, למשל, כ-60% מהמשתתפים הם עולים, רובם מעל גיל 45. "הבעיה הראשונה היא שאין מקומות עבודה ומה
המדינה חוסכת קצבאות אך לא שיפרה את רמת חיי המובטלים
רותי סיני
30.1.2006 / 8:21