הסוד המסחרי

גל נאור ולירון קדשאי

בסוף חודש מאי השנה, הסתיים בפשרה סכסוך שהגיע לבית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ 2517/01), בין רשתות משקפי השמש "אירוקה" ו"קורינה".

הסכסוך החל לאחר שמנהלה לשעבר של חברת אירוקה, פתח עסק מתחרה לשיווק משקפי שמש בשם קורינה ופנה לספקי המשקפיים עימם עבד באירוקה. בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 1055/01) קבע, כי רשימת הספקים של החברה מהווה "סוד מסחרי" ואישר צו מניעה למשך 21 חודש, האוסר על מנהל אירוקה לשעבר לעשות שימוש ברשימת הספקים שלה.

אירוקה עתרה לבג"ץ כנגד החלטה זו בדרישה לאשר צו מניעה ארוך יותר אך הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה קורינה לא תוכל לפנות לספקי המשקפיים של אירוקה במשך שלוש וחצי שנים, אך יותר לה לפנות לספקים אלו במשך חודש אחד בשנה.

כן נקבע כי קורינה תוכל לפתוח חנויות משקפיים בלא הגבלת מספרן או מיקומן ונמחקו בהסכמה התביעות הכספיות שהוגשו על ידי שני הצדדים. למרות שבג"ץ לא נתן את דברו המפורש בנושא (במהלך הדיון הוצע לאירוקה למשוך את העתירה), יש לתת את הדעת לפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, אשר נתן גושפנקה, אם כי חלקית, לתניית אי התחרות שנכללה בחוזה שבין הצדדים.

מהי תניית אי תחרות

תניית אי תחרות בחוזה היא התחייבותו של צד לחוזה להגביל בעתיד את התקשרותו וחופש הבחירה שלו בעיסוק מסוים. המעביד מבקש להבטיח בכך שהעובד לא יעשה שימוש בכלים שרכש ובידע אליו נחשף בעת עבודתו, לצורך התחרות עמו.

העובד, המצוי לעתים בעמדת נחיתות למול המעביד, נאלץ לקבל תניה זו על מנת שיוכל להתקבל לעבודה. בפסיקה עד כה ניכרה מגמה של נתינת משקל נמוך לסעיף אי התחרות בחוזי עבודה ואף נקבע כי התחייבות "ערומה" לאי תחרות, כזו שאינה מגנה על אינטרס שמעבר לאי התחרות "כשלעצמו" - דינה להיפסל בהיותה נוגדת את תקנת הציבור (הנשיא ברק בפס"ד סער - ע"א 6601/96).

על השיקולים והאינטרסים המנחים את בתי המשפט בבואם לקבוע באם ההגבלה תקפה ומידתית, דובר רבות בפסיקה ובספרות. מחד, קיים חופש העיסוק של העובד, שהינו זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק וכן חוסר השוויון, הקיים בעת ניהול המו"מ, בין העובד למעסיקו.

מאידך, מצוי חופש ההתקשרות, העיקרון החשוב בדבר כיבוד הסכמים וזכותו הקניינית של המעסיק. יצוין, כי אינטרסים ציבוריים נוספים כגון חיוניותה של תחרות במשק ומעבר חופשי של מידע, נלקחים אף הם בחשבון.

פרשת צ'ק פוינט

הנושא "עלה לכותרות" באמצע שנת 1999 בפרשת "צ'ק פוינט" (ע"ע 164/99), כאשר בית הדין הארצי לעבודה ביטל תניית אי תחרות בחוזה עבודה של מנהל פיתוח בחברת רדגארד והתיר לו לעבור לחברת צ'ק פוינט העוסקת באותו תחום של אבטחת נתונים בשיטת ה-VPN.

הלכה זו קיבלה חיזוק משמעותי כשנה מאוחר יותר, כאשר בית המשפט העליון בפס"ד סער קבע, שאינטרס כללי למניעת התחרות עובד במעבידו נוגדת את תקנת הציבור ואישר לעובד שפוטר מהחברה לפתוח עסק מתחרה, המתמחה באותם סוגי תוכנה.

בית המשפט אף התיר לעובד להתקשר עם רפא"ל, שהיתה לקוחת החברה, היות וההתקשרות נעשתה באמצעות היענותה של רפא"ל למודעה שפורסמה ולא הוכח שנעשה שימוש ברשימת הלקוחות של החברה בה עבד סער.

בית הדין הארצי לעבודה נקט בגישה דומה גם באשר לעובדים שאינם מתחום ההיי-טק, כאשר התיר לרוקח שעבד בחברת "סופר פארם" (ע"ע 292/99) לעבור לחברת "ניו פארם" על מנת לשמש כרוקח בכיר, על אף שעבר במהלך עבודתו קורס שיועד להכשירו כ"עתודה ניהולית" ברשת סופר פארם.

נקבע, כי העובד לא נחשף לאף "סוד מסחרי" של החברה במהלך עבודתו וכי ההכשרה היתה כללית וניתנה לעובדים נוספים.

ככלל, בתי המשפט הדגישו את המשקל הרב שיש לתת לאופי המקצוע בו מועסק העובד ולבחון אם ההגבלה עומדת במבחן הסבירות ובפרט כשמדובר בתחום ההיי-טק שהינו תחום דינמי, המתפתח במהירות רבה, ובו השבתת עובד, ולו לתקופה קצרה, עלולה לגרום לו נזק מקצועי רב.

פסיקה דומה התקבלה גם במדינת ניו יורק בארה"ב (EarthWeb Inc v. Schlack), שם נפסק כי תניית אי תחרות למשך שנה, לעובד שעסק בתחום האינטרנט, הינה ארוכה מדי. כזכור, על פסקי דין אלו נמתחה ביקורת רבה בקרב משפטנים ואנשי עסקים בטענה שפסיקת בתי המשפט, המעניקה משקל נמוך להתחייבות העובד לאי תחרות, משרישה את הנורמה לפיה ניתן להתחייב - אך לנהוג אפשר אחרת.

יצוין, כי בכנס של לשכת עורכי הדין שנערך לאחרונה באילת נמתחה ביקורת על ההנחה הגורפת של בתי המשפט באשר לעמדתו הנחותה של העובד בהשוואה למעסיקו, דבר שאינו נכון תמיד ובמיוחד בתחום ההיי-טק, בו לעובדים פוטנציאל נזק רב ויכולת הכתבת תנאים. להערכתנו, לנוכח המשבר העכשווי בשוק ההיי-טק, נראה כי הביקורת לגבי עמדת המיקוח הנחותה של המעבידים במו"מ עם עובדי ההיי-טק, אינה רלוונטית יותר.

השלכות פרשת אירוקה

כאמור, בסכסוך באירוקה דובר במנהלה לשעבר של החברה, שהתחייב לאי תחרות במשך שלוש וחצי שנים מסיום עבודתו, אך כבר בשנה הראשונה לסיום עבודתו פנה לספקי המשקפיים אותם הכיר מעבודתו באירוקה. בפסק הדין שניתן בעניין זה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בחודש מארס השנה (נשוא הערעור לבג"ץ), נקבע כי רשימת הספקים של החברה מהווה "סוד מסחרי".

זאת, היות והמשקפיים של אותם הספקים אינם ממותגים ועל כן אינם זמינים, ורק מי שיש בידו את פרטיהם יכול להשיגם. השופטת ברק אף ציינה בפסק הדין כי קיים ספק בעיניה האם במקרה זה היה המנכ"ל בעמדת מיקוח חלשה בעת שחתם על חוזה העבודה. לנוכח האמור, נאסר עליו להתקשר עם הספקים בעסקות עתידיות למשך 21 חודשים, על אף שלא נחתם כל הסכם בלעדיות בין אירוקה לבין אותם ספקים.

מפסק דין זה עולה, כי ניתן להגביל את חופש העיסוק של העובדים על ידי הוכחת קיומו של "סוד מסחרי" ואפשרות לעשיית שימוש בו. בית המשפט איפשר למנהלה לשעבר של אירוקה למכור משקפי שמש, אך אסר עליו לעשות שימוש בסודה המסחרי של החברה.

דומה, כי בסכסוכים מסוג זה, העוסקים בתקפות והיקף ההגבלות על תחרות בחוזי עבודה, מתמקד הדיון בשאלה האם התניה באה למנוע שימוש