שלושה ימים לפני הריסת הבתים במאחז עמונה ישב השופט מישאל חשין באולם בית המשפט העליון בירושלים וניהל כמעט לבדו את קרב המאסף עם המתנחלים בשם שלטון החוק. האולם היה מלא מפה לפה במתנחלים, עורכי-דינם טענו בלהט ובבוטות, ורק חשין השיב מלחמה. השופטים דורית ביניש ואליעזר ריבלין, שישבו לצדו, כמו נאלמו. זה היה המופע שלו. "נכנסתי לאתר האינטרנט של עמונה ומסתבר שאנשים קוראים להתנגדות בכוח אם תידחה העתירה", הרעים בקולו על המתנחלים, "כלומר, מגישים עתירה לבג"ץ - אם נזכה, מה טוב, ואם נפסיד, אנחנו כבר בונים חפירות במקום".
מורת הרוח שרחשה מן הקהל לא הרתיעה אותו. הוא כעס באמת. העתירה נדחתה מיד. בערב כבר פורסמו נימוקיו - שמונה עמודים של אש וגופרית שבהם פירט חשין את מסכת הדחיות וההשהיות בביצוע צווי ההריסה שהוצאו למאחז. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, קנאי לשלטון החוק, לא יכול היה לשאת את הזלזול בו מצד המתנחלים.
כך לא ייעשה במקומותינו
הבוקר מגיע עידן חשין לסיומו. כהונתו של השופט הצבעוני, הרגוז וללא ספק גם המשעשע, המצחיק והמרגש ביותר שכיהן בבית המשפט העליון באה לאחר 14 שנה לקצה.
במישור האישי הוא היה מהבולטים שבשופטים ומשך תשומת לב תקשורתית. גם במישור המקצועי - המורשת שנשארת חתומה בין הדפים של ספרי פסקי הדין הכחולים - רואה עצמו חשין כשופט שהותיר חותם לשנים ארוכות. מעיד על כך פסק הדין שבחר להשמיע בטקס הפרישה הבוקר: פסק דין בערעור אזרחי, על תחולת חוק ההתיישנות על תביעת פיצויים עקב הפקעת מקרקעין. זהו פסק דין שאין בו שמץ של ריגוש תקשורתי, אבל במישור המשפטי זו יכולה להיות פסיקה שתקבע הלכה משפטית חדשה.
אבל עם כל אהבתו של חשין למשפט האזרחי, עיקר משקלו כשופט הוא במאבק בשחיתות השלטונית, או יותר נכון, להנהגת נורמות ציבוריות ראויות יותר בבית הנבחרים. חשין הוא זה שהכניס את הביטוי "It isn't done" לשיח המשפטי בישראל, בשתי החלטות מיעוט שכתב בעניין כהונתו כשר של צחי הנגבי. "שלטון אמור לנהג דרכיו בהישמעו לכלל המורה אותנו - כך לא ייעשה במקומותינו", כתב ב-2003 בפסק דין בעתירה של התנועה לאיכות השלטון, שביקשה למנוע מהנגבי לכהן כשר בשל עברו. "אשריו בית-משפט שלא הוטל עליו להכריע בנושאים שתרבות ה-It isn't done מכריעה בהם ובהכרעתה מרחיקה אותם מחצרו של בית המשפט".
חשין נותר אז בדעת מיעוט. רק ביניש תמכה בדעתו לעומת חמישה משופטי העליון שאיפשרו להנגבי להמשיך לכהן כשר. ייתכן שאם דעת הרוב היתה כדעתו, היה נוצר סטנדרט חדש של התנהגות ממשלתית, עם בונוס של מסר ציבורי חשוב ביותר. כעבור שנה הוא שוב נותר בדעת מיעוט, הפעם של שלושה מול ארבעה משופטי העליון, כשביקש לקבוע שהנגבי, שנחקר בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה, לא ישוב עוד להיות השר הממונה על חוקרי המשטרה. ההרכב בראשות השופט אליהו מצא, בדעת רוב, דחה את העתירה אולם המליץ שהנגבי לא ישוב לכהן כשר לביטחון פנים. חשין חושב שתפקידו כשופט הוא להכריע, לחתוך, לא לכתוב המלצות. לאומץ הלב שהוא מפגין יש מחיר - ביקורת ציבורית ורעש תמידי סביבו, בעיקר מכיוונם של פוליטיקאים שמבקשים להחליש את בית המשפט העליון.
דעות מיעוט לא היו זרות לחשין. לפעמים הוא שואל את עצמו בשביל מה לכתוב דעות מיעוט, שאין להן כוח אופרטיווי ושמטרתן התפלספות גרידא, עם כל העומס המוטל על שופטי העליון. אבל הוא רואה עצמו אנוס, מחויב לאמת פנימית חזקה ממנו. ההחלטות שלו באות מתוך תפישה של עצמאות שיפוטית מוחלטת, גם כאשר הן מחייבות הכרעה בענייניהם של מנהיגים ובכירים. הוא היה היחיד מבין שבעה שסירב לדחות את העתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לסגור את תיק "האי היווני" נגד ראש הממשלה אריאל שרון. גם כשהחליט, בכהנו כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, להחשיך את המסך באמצע נאומו הטלוויזיוני של שרון בינואר 2003 בנימוק שמדובר בתעמולת בחירות אסורה, זה היה צעד מתבקש מבחינה משפטית אך בלתי נתפש מבחינה ציבורית.
עגלת הקרח
חשין נולד בירושלים ב-1936, עשרה חודשים בדיוק לאחר שאביו, שניאור-זלמן חשין, התמנה לשופט בית משפט השלום. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לתל אביב אולם לאחר קום המדינה, עם מינויו של האב לשופט בית המשפט העליון, שבה המשפחה להתגורר בירושלים. השנים בתל אביב הותירו בחשין רושם עצום. "בימי הקיץ הלוהטים", הוא נזכר, "היתה מתנהלת לה לאיטה ברחובות עגלה נמשכת בידי סוס, ובמושב העגלון הגבוה ישב יהודי בשנות העמידה וקרא בקול 'קרח! ק-רח!'. דקר בידו, היה העגלון פוצע בלוקים שלמים והופכם לחצאים ולרבעים. רסיסי קרח היו ניתזים אל האספלט הלוהט ואנו הילדים היינו אוספים אותם וממיסים אותם בפינו בהנאה רבה. זו היתה הגלידה הפרטית שלנו". הסיפור הזה הופיע בפתח דבר שכתב חשין לספר על האינטרנט וההליך המשפטי.
הוא לא תיכנן להיות עורך דין, בוודאי שלא שופט. הוא למד בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, במגמה ריאלית-פיסיקלית, ורצה להמשיך ללמוד הנדסת בניין בטכניון. אחרי שעבר את בחינות הכניסה הודיע לו אביו כי לא יוכל לממן את שהייתו בחיפה הרחק מהבית. חשין נכנע והלך ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית.
אף על פי שאביו הגיע אף למעמד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון (תפקיד שקרוי כיום "משנה לנשיא", שגם הבן כיהן בו בשנה האחרונה), רק בתקופת לימודי המשפטים נחשף חשין למשנתו של אביו. בבית האב מעולם לא דיבר על עבודתו והסיפורים היחידים שסיפר לבנו היו סיפורי התנ"ך. ב-1958 סיים מישאל חשין את התואר הראשון וכעבור ארבע שנים בלבד שבמהלכן גם לימד באוניברסיטה, סיים את הדוקטורט שלו במשפטים, בנושא מטלטלין בדיני הנזיקין.
אחרי הדוקטורט הלך חשין לפרקליטות המדינה והתקדם שם לניהול מחלקת הבג"צים ולתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. בשנים ההן הוא פגש את הפרקליטה הצעירה דורית ביניש, שהיתה תלמידה שלו. דרכיהם שבו והצטלבו כעבור 17 שנים, כאשר היא מונתה לשופטת בעליון, שלוש שנים אחריו. במשך עשור היו ל
רגע לפני הפרישה, נשארו לחשין עוד כמה תיקים
יובל יועז
16.2.2006 / 15:18