"בתיאטרון מרוויחים הרבה פחות מאשר בטלוויזיה - ויש שם הרבה בלבולי מוח"

מסוק, מכונית וקטנוע - צביקה הדר זקוק לכל כלי הרכב האלה כדי להגיע בזמן להופעות. לשידור החי של "נולד לרקוד" הוא מגיע במסוק ברגע האחרון ממש, אחרי ארבע הופעות ב"שיר נולד". בימים שאין לו צילומים הוא נוסע להופעות במכונית שברולט בלייזר, ועל הקטנוע הוא רוכב לחזרות למחזמר "ברנשים וחתיכות", שיועלה בחודש הבא בתיאטרון בית לסין. הקטנוע נקנה מיד אחרי שנסגר החוזה עם בית לסין, אחרת לא היה מצליח להגיע לכל הפגישות, הסידורים והצילומים.



לראיון הוא מצליח להתפנות אחרי הרבה תיאומים. הדר, בן 40, נטול מאניירות של כוכב, בא לפגישה בג'ינס וטריקו שנראה כי לא נקנו בחנות מותגים, ונראה כאילו אינו לחוץ בזמן בכלל. אפילו הטלפון הנייד שלו לא מצלצל במשך כל הפגישה.



לתיאטרון הוא חזר אחרי עשר שנות היעדרות (ההפקה האחרונה היתה "השקרן" בתיאטרון חיפה), כדי לגלם במחזמר "ברנשים וחתיכות" את דמותו של נייתן דטרויט, מהמר וקומבינטור. דטרויט הוא מעין חתול רחוב ניו-יורקי, המסתבך בחיפושיו אחר מקום קבוע לקזינו הנייד שלו, אוהב את ארוסתו מיס אדלייד (מיה דגן), אבל מתחמק מלשאת אותה לאשה כבר 14 שנה.



גם בחזרות הדר חף מגינוני כוכבות. את האגו, כדבריו, הוא משאיר בבית. הוא מציית להוראות הבמאי קן אולדפילד, וחוזר שוב ושוב על הסצינה שמתרחשת במועדון הלילה שאדלייד מופיעה בו.



היא חושדת שהוא ממשיך להמר, הוא משקר לה ואומר שלא. הדר-דטרויט משנה מצבי רוח במהירות שיא. רגע הוא כועס על אהובתו ומיד מתחנף אליה, רגע הוא מתעצבן וצועק ומיד צוחק. הוא משכנע, אמין ומשעשע. אפשר רק להצטער שלא רואים אותו יותר על במת התיאטרון.



"הקפדתי לא לראות מה פרנק סינטרה או אחרים עשו עם התפקיד הזה", הוא מסביר, "ניסיתי להביא את נייתן אלי, ומה שמצאתי זה איש גדול שזז מהר, מדבר מהר, חושב מהר וכל שנייה ממציא משהו. אלה דברים שקורים לי המון - על הבמה, בסטנד-אפ, בצילומים. מלבד זאת, המחזמר נותן לי לגיטימציה לשיר, ואני חולה על זה".



איך נוצר הקשר עם בית לסין, אחרי שנים שלא הופעת בתיאטרון?



"כשציפי פינס, מנהלת התיאטרון, פנתה אלי והציעה לי את התפקיד, שהוא האורים ותומים של מחזות הזמר, זה היה בשבילי כבוד. תראי, פינס היא אושיה תרבותית, שאני מאוד מעריך עוד מהתקופה שניהלה את תיאטרון באר שבע. הייתי אז תלמיד, ושחקני התיאטרון היו באים לבית הספר שבו למדתי והיו עושים אימפרוביזציות. היו שם נתן דטנר והוגו ירדן. זה זיכרון שלא עוזב אותי מאז גיל 16.



"אני יכול להגיד לך, שאנחנו עושים מאמצים מטורפים כדי לקיים חזרות עם לוח הזמנים הפסיכי שלי. זה הזוי לגמרי, שאני מתנהל עם מסוק ממקום למקום".



עד כדי כך חשוב לך להופיע בתיאטרון?



"יש דברים בחיים שאם אתה לא מסמן כמטרה, לא יהיה לך נוח לעשות אותם אף פעם. היה לי רצון לעשות תיאטרון, וכמו שאבי קושניר אמר לי, יש משהו בתיאטרון שנותן לך ממד אחר. כשאתה בא לבמה ורואה את כל האורות מסביב, יש בזה משהו שהוא חלק מהחלום.



"בעבר שיחקתי ב'היי רימונה' בקאמרי. הופענו באיזה מחסן שעשו לו הסבה לאולם פרינג' בבניין שבו שוכן היום בית לסין. היום, כשאני מגיע לקומות העליונות של התיאטרון ועל הדלת כתוב צביקה הדר, אני מרגיש שזה עוד חלום שהצלחתי להגשים".



הפחד מזין אותי



צביקה פרוכטר, "הלפלף הפטישי" מבאר שבע, כהגדרתו, עשה דרך ארוכה עד שנהפך לצביקה הדר, נסיך הרייטינג והטאלנט הכי מבוקש של ערוץ 2. בצעירותו ניסה תמיד לרצות את אבא ואמא, שעלו לישראל מרומניה בשנות ה-60 המוקדמות. הוא למד לנגן בפסנתר בלי שממש חשק בכך, האזין לצ'ייקובסקי ורחמנינוב, הלך לקורס קצינים בצבא ואפילו התחיל קריירה בקבע.



"כקצין בקבע בדרגת סגן הרווחתי טוב והיה לי אוטו צמוד, אבל אז התחיל חיידק הבמה לשבת אצלי ולהציק לי. בהתחלה לא היה לי אומץ, פחדתי מההורים. הם אמרו לי, 'משחק זה לא מקצוע, זה הובי'. אבל בסוף הבנתי שזה הדבר שאני באמת רוצה לעשות".



לימודי המשחק באוניברסיטת תל אביב היו, למעשה, המרד הגדול של הדר. "ראש החוג לתיאטרון אז, ד"ר תום לוי, עשה לי מין אודישן מוזר בחדר שלו. הוא אמר לי לעשות חיה, עשיתי כלב והתקבלתי", הוא מספר. "אני זוכר שנולה צ'לטון שאלה אותנו איזה תפקיד אנחנו חולמים לעשות. אחד אמר שהוא רוצה לגלם את אותלו, השני רצה את המלט. אני אמרתי שאני רוצה להיות מוני מושונוב ושלמה בראבא".



את האודישן הראשון הוא עשה בגיל מאוחר יחסית, כשהיה בן 26. 700 איש התמודדו על התפקיד הנכסף בפרסומת לתרופה נגד גזים. הדר זכה. "סוכנת השחקנים, לבנה חכים, התקשרה אלי", הוא משחזר, "ובישרה שזכיתי בתפקיד. היא אמרה שארוויח בין 300 ל-350. הייתי בטוח שמדובר בשקלים. לכן כשקיבלתי צ'ק בסכום של 1,400 שקל, חשבתי שטעו והחזרתי אותו, והם אמרו 'אידיוט, זה 300 דולר'. אני זוכר שאמרתי: 'וואללה, זה עסק טוב להיות שחקן, סתם אמרו לי שלא מרוויחים בזה כסף'".



חלמת שתגיע לאן שהגעת?



"לא, לא חלמתי כל כך רחוק. עד היום אני לא מאמין שאני מתפרנס וחי מהמקצוע. טמירה ירדני שומעת ממני כבר שנים, 'מה יש לשנה הבאה? מה קורה בחודש הבא?' כל הזמן קיימת אצלי הדאגה שזה כבר הסוף, שזה הריח של הסוף. הפחד הוא פחד כללי, אבל הוא מזין אותי. זה נראה לי סוג של מקצוע זמני".



וזו הסיבה שאתה עובד בצורה מטורפת כל עוד אתה מבוקש?



"אני מגזים עם כמות העבודה, אבל בשנתיים האחרונות זה די עזר לי. העבודה היתה מקום טוב לברוח אליו. זו היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיים שלי".



דווקא בשנים של שיאי רייטינג?



"הייתי מגדיר את זה ככה: העבודה היתה מקום להצלחה ולגאווה, לאושר ולחיזוקים, וזה נתן לי ביטחון וכוח. אבל אתה מגיע לגיל שאתה מסתכל יותר לעומק ודורש מעצמך יותר. אתה מחפש בלב, ברגש, בנשמה. אתה שואל מה הציפיות שלך מהחיים. זה מורכב".



אז הקלישאה מתאימה גם לך: האיש המצחיק הוא בעצם איש עצוב?



"אני לא יכול להגיד שאני איש נורא עצוב, אבל הרבה חלקים בחיים שלי היו מרוחים בחיוך אף על