פרופ' ישראל צידון: "בתחום שלי, לא תמצאו הרבה חתני פרס נובל"

צידון מעיד על עצמו כמי שנאלץ הרבה מאוד זמן לפעול לפי צורכי המערכת, אף שהיא לא התאימה לפעילות המחקרית שלו. "אני פועל היום נגד המסגרת הזו", הוא מצהיר. "גם אותי שפטו בקריטריונים מדעיים, וגם אני פעלתי על פי כללי המערכת וכתבתי מאמרים תיאורטיים כדי להתקדם. אך ברגע שנהפכתי לפרופסור, הפסקתי.



"התפישה הישראלית של האקדמיה שונה מהדרך שבה רואים היום את תחומי הטכנולוגיה באוניברסיטאות מובילות כמו סטנפורד וברקלי, שבראשן עומדים היום אנשי מפתח מהעולם הטכנולוגי. אנחנו פשוט נחשבים בנים חורגים בממסד האקדמי הישראלי".



האקדמיה, לדברי צידון, מגבילה את יכולת חברי הסגל לעבוד ולפתח בשוק הפרטי במקביל לעבודה באוניברסיטה. "באחרונה מנסים לחוקק חוקים נוקשים ובעייתיים, שיגבילו את אנשי הסגל", מספר צידון. "הדוקטורנטים שלנו עוזבים לתעשייה גם בגלל התגמול החומרי. בחוץ מקבלים הבוגרים שלנו לפי הוותק שלהם 30 אלף שקל בחודש, ומי שממשיך לדוקטורט אצלנו יקבל 5,000 שקל בחודש - אם הוא ישיג מלגה. אנשים שלנו גם עוברים לחו"ל. אנחנו דורשים מהם לעשות פוסט-דוקטורט בחו"ל, אבל אחר כך רבים מהם גם נשארים שם. פה המשכורת היא רבע ומסלול ההתקדמות לדרגת פרופ' אטי פי כמה וכמה".



צידון אומר, כי בעיניו מדהים שהמחסור החמור באנשי סגל הוא בעיה קטנה יחסית מבחינת היקף המשאבים שנדרשים לפתרונה, ביחס לסכנה לישראל אם לא יטפלו בה. "הכפלת מספר הדוקטורנטים בישראל, בתחומי הנדסת החשמל ובכל תחומי הטכנולוגיה הברורים, צריכה לעלות כמה עשרות מיליוני דולרים בודדים", הוא מסביר. "זה יעמיד אותנו בשורה אחת מול אזורים שמתרחקים מאיתנו כמו עמק הסיליקון ובוסטון. אנחנו זקוקים ליותר חוקרים מתקדמים. המכללות הן רק מענה משני, כי התחרות שלנו היא לא על המאסה אלא על האיכות".