אסור לטעות, כל אלו עדיין קיימים בהודו, על 1.1 מיליארד תושביה. אבל אחרי נסיעה במונית במשך שעה וחצי ללבה של בומביי, וביקור בערים נוספות בתת היבשת, מתחזק הרושם שהודו בכל זאת משתנה. מדינת הענק מתפתחת במהירות, ויוצרת שכבה של מעמד בינוני שהולך וגדל מדי יום.
המטרופולין של בומביי, על 19 מיליון תושביו, מתקדם בצעדי ענק לעבר הקידמה והמערב. למעשה, חלקים מבומביי מזכירים קצת את דרום תל אביב - לא הכי נקי ומתוכנן, אבל גם לא מטונף וכאוטי כפי שציפיתי. בכבישים העמוסים לעייפה כבר שועטות מכוניות מרצדס מפוארות ולצדן מכוניות מנהלים יפאניות נוצצות. בשלטי הפרסומת אפשר למצוא כל מוצר צריכה אפשרי: טלפונים סלולריים, נעלי נייקי, מערכות קולנוע ביתיות ומכוניות מתוצרת תאגיד Tata המקומי. במרכז העיר הוקמו לתפארת קניונים וחנויות מותגים בינלאומיים. פלאי הגלובליזציה.
אם לשפוט לפי הפרסומות, ההודים בערים הגדולות - בומביי, בנגלור, פונה וקוצ'ין - הם גם צרכנים של מוצרים פיננסיים. שלטי החוצות מדווחים על מוצרי ביטוח שונים וממליצים להודים להתייעץ עם בנקאי השקעות. בבומביי בולטת גם נוכחותם של בנקים זרים כמו HSBC וסיטי בנק.
כולם יודעים לומר שהשכר בהודו זול. אבל כמה זה זול? השכר הממוצע של "מומחה IT" (מהנדס טכנולוגיות מידע) בעיר בנגלור עומד על 40 אלף רופי לחודש שהם כ-850 דולר - בערך רבע מהשכר של מהנדס ישראלי אבל במונחים הודיים זה המון והשכר עדיין עולה. רק ב-2004 צמח שכרם של מומחי ה-IT בכ-20%.
מה זה אומר? שלמהנדס ולמשפחתו יש בכל שנה יותר כסף שמופנה לצריכה. הוא גולש באינטרנט, קורא מגזינים ורואה טלוויזיה. הוא נהפך לצרכן נלהב של מוצרים ושירותים, וכמוהו יש עוד הרבה. שכבת מעמד הביניים הזו שמתחילה לשגשג ולצרוך היא חלק מרכזי בקטר שמניע את הכלכלה ההודית.
ההודים המשכילים, אלה ששייכים לשכבת המעמד הבינוני ומעלה, מדברים לרוב אנגלית שוטפת וקולחת במבטא מתגלגל. בשיחות איתם הם מביעים טרוניות וביקורת על קצב ההתפתחות של המדינה. הודו אומנם סוגרת פערים מול המערב אבל הם היו רוצים לראות את הדברים משתנים עוד יותר מהר.
קחו למשל את הרכבות. אם יש משהו שמעורר גאווה בקרב ההודים (חוץ מנבחרת הקריקט הלאומית כמובן) זו מערכת הרכבות הפרושה לאורכה ולרוחבה של תת היבשת. בביקור הקודם בהודו, לפני כשמונה שנים, ראיתי תחנות רכבת עטויות לכלוך וזוהמה, ורציפיהן המו עניים וקבצנים. כיום הדברים נראים אחרת. מרבית התחנות נקיות מאוד ואפילו אסור לעשן בשטחן.
בחור מקומי צעיר שעוסק בשיווק בשמים טען בפני שזה לא מספיק לו. "המעמד הבינוני רוצה שהתחנות ייראו כמו באירופה. שהקרונות יהיו הרבה יותר נקיים ומודרניים". מה שלא מנע ממנו להשליך את שאריות ארוחת הצהריים שלו מחלון הרכבת. טוב נו, בכל זאת הוא בהודו.
אז מה השורה התחתונה? בכל זאת, אנחנו באתר כלכלי ואתם אמורים להבין למה הפניתי 12% מתיק ההשקעות שלי להודו. אז אני בטח לא מתכוונת לנתח את מצב הכלכלה ההודית לפי מראה תחנות הרכבת, אבל הביקור שלי בהודו רק חיזק את ההתרשמות מהנתונים הכלכליים היבשים שמתפרסמים. הודו "על הסוס" - בנתיב של צמיחה מואצת, מתחילה לצמצם פערים ומצמיחה דור של צעירים משכילים, מתוחכמים שרוצים לעשות כסף ולהרגיש "אמריקה". ומה חוץ מכסף? סעו...תבינו.
מה מחפשים 12% מתיק ההשקעות שלי בהודו
שירלי יום-טוב
7.3.2006 / 14:08