המחוזי חייב את המנהלים ובעלי השליטה בברנוביץ' בחוב שכר טרחה של 1.7 מ' שקל

עו"ד נתנזון טען כי הוא העניק בעבר לחברה שירותים משפטיים, וסייע לה במכירת דירות בפרויקט מגורים גדול באשדוד. בגין שירותים משפטיים אלה, לטענתו, הוא קיבל חלק משכר טרחתו, בעוד יתרת שכר הטרחה נותרה שנויה במחלוקת בינו לבין החברה.



בגין יתרה זו הגיש עו"ד נתנזון תביעה כספית, בה נקבע כי החברה חייבת לו סכום נוסף של 1.7 מיליון שקל עבור שכר טרחתו. ואולם, משביקש עו"ד נתנזון לגבות את הסכום, התברר כי קופת החברה ריקה וכי אין ביכולתה לפרוע את החוב. לפיכך הוגשה נגד החברה בקשת פירוק, והחלו הליכי לפירוק.



עו"ד נתנזון טען כי פרויקט הנדל"ן באשדוד לגביו הוא נתן לחברה שירותיו המשפטיים היה רווחי ביותר. לטענתו, החברה יצרה מבנה משפטי שבו היא הבעלים של הקרקע והחוכרת שלה מהמינהל, ואילו את הבנייה בפועל ביצעה חברה קבלנית קשורה בשם א.צ. ברנוביץ ובניו - קבלנות ובנייה. רווחי הפרויקט התקבלו בקופת החברה המבצעת, אשר העבירה כספים לחברה לכיסוי הוצאות. לטענתו, מדובר במבנה שדומה במהותו לעסקת קומבינציה, כאשר החברה היא בעלת הקרקע, והחברה הקבלנית היא מבצעת הפרויקט. לפיכך יש להכיר בחלק מרווחי החברה הקבלנית כרווחי החברה עצמה.



לטענת המשיבים, מדובר בהתקשרות ובחלוקת עבודה לגיטימית בין חברות קשורות. לטענתם, לחברה - ולא לחברה הקבלנית - היו האישורים הדרושים כדי לחכור את הקרקע, ואילו כל פעולות הביצוע וההוצאות היו של החברה הקבלנית. לכן, לטענתם, "מי שנושא בהוצאות ובסיכונים - ראוי שיזכה אף לרווחים".



בית המשפט קיבל את טענת עו"ד נתנזון לפיה פרויקט אשדוד היה רווחי מאוד, וכי "רווחים אלה נותרו בחברה הקבלנית אשר 'נשאה בסיכונים'". בית המשפט דחה את טענת עו"ד נתנזון לעסקת קומבינציה: "מדובר למעשה במערך עסקי וחלוקת עבודה בין חברות קשורות, כאשר האחת משמשת כ'ראש' וכ'יד החותמת', הן מול המינהל והן מול נושים כגון המבקש, ואילו האחרת כזרוע המבצעת ו'הקופה' בה מופקדים רובם המוחלט של כספי הפרויקט". עוד נקבע כי "מדובר בקבוצת חברות שפעלה כגוף אחד במסגרת מטרה משותפת, תוך חלוקת עבודה - ובכך לכשעצמו אין כל פסול".



בית המשפט ביסס את פסיקתו על סעיף 374 לפקודת החברות, על פיו אין צורך להוכיח כוונת מרמה, ודי בכך שהמנהלים לשעבר השתמשו "שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה". במקרה כזה, הסנקציה האישית מוגבלת ולא כללית, ועיקרה חיובו של אותו אדם בהשבת הכסף או הנכס הספציפי שנגרע מקופת הפירוק.



הרחקת נכסים מנושה על ידי העברתם לצד שלישי כלשהו הוכרה כפעולה מובהקת שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 374 לפקודה. בית המשפט קבע כי "חלוקת העבודה" שנעשתה בין החברות הקשורות - בעלת הקרקע והחברה המבצעת - יצרה מראשיתה "סיכון ובעייתיות כלפי אותם נושים שהתקשרו בפועל, שלא מרצונם, עם יישות משפטית שהינה כמעט נקיה מנכסים, כאשר מסך התאגדות שהינו במידה רבה מלאכותי... חוצץ בינם לבין 'הקופה' ממנה ניתן לבצע את התשלום".



בהמשך קבע בית המשפט: "גם אם המבנה שיצרו המשיבים לא היה פסול מראשיתו, עשו בו המשיבים שימוש פסול, כאשר העמידו את המבקש מראש מול חברה ריקה מנכסים ומסך התאגדות החוסם דרכו אל התשלום".



לסיום נקבע: "היוצר מבנה כזה חייב לדאוג באופן סביר להותרת משאבים זמינים לתשלום החובות לנושים... המשיבים ניצלו את המבנה המשפטי שלא כדין, מראש, לסיכול תביעתו של המבקש. במעשים אלה פעלו המשיבים שלא כדין בכספיה, נכסיה וזכויותיה של החברה, באופן שקיפח את המבקש במכוון". לפיכך חויבו מנהלי החברה לשלם לקופת הפירוק 1.7 מיליון שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.