שר האוצר לשעבר, אברהם שוחט, יוצא להגנת הנגיד: "הורדת ריבית לא תשנה המציאות"

מאת מוטי בסוק

"נכון", אומר אברהם שוחט, "שמאז תוכנית הייצוב במשק (1985) אין כבר הבדלים, מבחינת המדיניות המקרו כלכלית, בין שרי האוצר של הליכוד לבין אלה של העבודה. מבחינת הראייה הכוללת לא היו הבדלים של ממש בין דן מרידור, יעקב נאמן וביני. אם רוצים להיות חברים במועדון המדינות המפותחות, ולחיות ברמת תוצר גבוהה, צריכים לקיים את כללי המשחק של הכלכלה העולמית, כללי מאסטריכט".

שוחט, שר האוצר לשעבר, הוא כיום ח"כ פעיל מאוד בתחומי כלכלה; "שלומי טוב, איני מתלונן", הוא אומר. אבל העשייה, ללא ספק, חסרה לו. מקורביו יודעים לספר כי הוא פוזל למגזר העסקי, הציבורי או הפרטי. לפני שהיה ח"כ הקים שוחט את העיר ערד, ועמד בראשה. הוא תומך בממשלה, מעריץ מושבע של צמרת האוצר, ובוודאי של אגף התקציבים.

"בעידן הגלובלי", אומר שוחט, "מדינה שרוצה להיות בצמרת, וישראל נמצאת בצמרת המדינות המפותחות בעולם, חייבת לקיים את הכללים המקובלים, כולל הגירעון, אינפלציה ועוד. את הקצאת המשאבים כל מדינה קובעת לעצמה, אם מרצון ואם מאונס. ישראל מקדישה כספים לקליטת העלייה, מרצון. מאונס, היא מפנה יותר כספים לביטחון".

אני גאה בהחלטה שקיבלה ממשלת אהוד ברק בדיוני התקציב לפני שנה", אומר שוחט, "לעמוד כמעט בכל הפרמטרים המקרו כלכליים המקובלים בעולם. כלומר, קבענו שאנחנו מדינה ככל המדינות התעשייתיות המפותחות".

לדברי שוחט, את המהפכה שאימצה את כללי המשחק הכלל עולמיים לא הוביל הדרג הפוליטי אלא הדרג המקצועי של האוצר, והדרג האקדמי. "להיפך", הוא אומר, "הדברים נעשו הרבה פעמים על אפו וחמתו של הדרג הפוליטי שראייתו קצרת טווח, והוא חסר את הזמן והרצון להרים את הראש כדי להביט רחוק יותר".

הובילו את המהפכה אנשים כמו מיכאל ברונו, אלחנן הלפמן, חיים בן-שחר, איתן ברגלס, דוד ברודט, יעקב פרנקל ואחרים, שרי האוצר. אגף התקציבים, כל השנים, צעד בראש המהפכה. הוא הוביל את הצטרפות ישראל לכללי המשחק החדשים בכלכלה העולמית.

"לי אין ספק כי אנחנו חייבים להמשיך באותו קו", אומר שוחט. "אם נסטה מכללי מאסטריכט נישאר מחוץ לקהילה הכלכלית העולמית, המדינה והחברות הישראליות ישלמו ריבית הרבה יותר גבוהה, הגירעונות יגדלו, התוצר יקטן, נתרחק ממשפחת המדינות המפותחות, מעמדנו בשווקים הבינלאומיים ייפגע, נתקשה לקבל הלוואות בחו"ל, נצטרך לשלם פרמיית סיכון גבוהה. בקיצור, יהיה רע".

לא נוכל לעמוד בתוצאות

שוחט מדגיש: "ב-1985 יחס החוב הלאומי לתוצר היה 180%. עם השנים, (בעיקר) כתוצאה מהקטנת הוצאות הממשלה היחס ירד לכ-90% ב-2000. השנה, אנחנו משלמים ריבית של 28 מיליארד שקל בתקציב על החובות. לא קרן, ריבית. אם לא היינו מורידים את יחס החוב והתוצר, היינו צריכים לשלם השנה עוד 28 מיליארד שקל ריבית. זה לא כסף קטן. מאיפה היינו לוקחים את המיליארדים האלו?"

"אני שואל את השאלה הזו את הקוראים להגדלת הגירעון. אם נברח מהמציאות ונגדיל שוב את הגירעון, כמו בשנות ה-80, לא נוכל לעמוד בתוצאות. לא יהיה לנו מאיפה לקחת כסף לתקציב", אומר שוחט. לדבריו, לא מדובר על 20 שנה מהיום אלא על עוד 4-3 שנים.

שוחט דוחה את הטענות כי אגף התקציבים הכשיל את המדינה בשני תחומים מרכזיים - מים ורכבות. הדברים מפתיעים, לפחות בעניין המים, שכן כשנפרד מהאוצר לפני ארבעה חודשים אמר שוחט עצמו שהחליט לצאת לפרויקטים של התפלה למרות התנגדות הדרג הפקידותי באוצר. לדבריו, כל השנים התעקש האוצר על שימוש נכון במים. ב-1992 ירדו בארץ כמויות גשם עצומות שהציפו את הכנרת והאקוויפרים. הבעיות התחילו להתעורר ב-1996. לדבריו, ממשלת נתניהו לא התמודדה איתן.

ב-1999, עם שובו לאוצר, נפגש שוחט עם שר החקלאות ונציב המים, ומיד אחרי כן כינס את ועדת השרים לכלכלה, ומכאן הדרך להחלטות על התפלה ויבוא מים לא היו רחוקות. שוחט סבור כי האוצר דרש רציונליזציה בשימוש במים כל השנים, כולל חיסול גידולים זוללי מים כמו הדרים ובננות, הפחתת מכסות לחקלאים, ניצול נכון של סוגי המים השונים, ובראש וראשונה העלאת מחיר המים לחקלאות.

לדבריו, הטיפול במים המושבים (מי קולחין מטוהרים לרמת מי שתייה) נותר שגוי. ביטול סבסוד המים לחקלאות, יחד עם העלאת המחיר, היו מאפשרים לשוק להסדיר את המחסור. מאחר שלא עשו כן, מצב מערכת המים היום הרבה פחות טוב. ב-1999 נבנתה לראשונה טבלת צריכה לסוגי המים השונים מול הביקושים, לשנים 2010-2005. מהטבלה התברר כי ב-2010 יהיה צורך, לראשונה, במתקן התפלה.

"החלטתי" אומר המהנדס שוחט, "כי שווה להקדים את הצעד ב-3-4 שנים, נגד עמדת אגף התקציבים, ולהקים כנסיון מתקן התפלה של 50-100 מיליון מ"ק כדי לראות איך העסק עובד מול מערכת המים הארצית. בהמשך, כשהתברר כי הבעיה מחריפה, החלטתי להקים עוד מתקני התפלה ולייבא מים מתורכיה".

שוחט אינו מאמין ברכבות. מחד הוא אומר, כי בתקציב 2001 הוסיפה המדינה סכום שיא לתשתית תחבורתית, 800 מיליון שקל, וכי בזמנו הוחלט על הקמת רכבת קלה בירושלים ורכבת תחתית בת"א, אך בד בבד הוא אומר כי הרכבות אינן הפתרון למדינה קטנה, שכן "רק כ-%2 מהציבור נוסע ברכבות, וגם אם יושקעו ברכבת סכומים גבוהים מאוד רוב התנועה תמשיך להתנהל על הכבישים".

הקשבתי בתימהון

איך צריך להיראות תקציב 2002? לשוחט הדברים ברורים: "כהמשך לתקציב 2001, על אף האטה במשק השנה. ממשלה אחראית חייבת להמשיך באותה מגמה, תוך שמירה על כל הפרמטרים של מאסטריכט. חייבים לשמור על תוואי של גירעון נמוך. הדיבורים על הגדלת הגירעון ל-4%-5% תוצר גרמו לנו לנזקים גדולים בעולם ובישראל. אני רוצה לקוות שהם לא נכונים. אסור לחשוב במונחים כאלו".

צריך לעשות כל מאמץ כדי שהאינפלציה ב-2002 תהיה 1%-3%, תוואי של יציבות מחירים", אומר שוחט. "חייבים להמשיך ולהוריד את חלקו של התקציב בתוצר, כדי לשחרר מקורות למגזר העסקי. יש להגדיל את תקציבי התשתיות, אך על חשבון הקטנת סעיפים אחרים. מתקני התפלת המים צריכים להיבנות בשיטת ה-B.O.T, כמו כביש חוצה ישראל והרכבת הקלה בירושלים".

שוחט מז