נדחתה בקשה לדיון נוסף על ההכרה בקיום זכויות יוצרים של מרצים על חומר השיעור

ענבר היה סטודנט של ד"ר יעקב, שיוצג על ידי עו"ד אבי אורדו ממשרד ש. הורוביץ ושות', בקורס בדיני נזיקין במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב-2002 פירסם ענבר ספר בדיני נזיקין, שלטענת ד"ר יעקב היה, בחלקים רבים, העתקה של הרצאותיו. ד"ר יעקב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, בבקשה שיאסור את ההפצה של הספר ומכירתו. המחוזי השווה את הספר להרצאות, וקבע כי עיקר הספר הוא העתקה, ומשום כך התביעה התקבלה.



ערעור של ענבר לבית המשפט העליון נדחה, תוך קביעה כי ליעקב קיימות זכויות יוצרים בהרצאותיו, על אף שחוק זכויות יוצרים אינו קובע במפורש קיום של זכות יוצרים בהרצאות. בית המשפט העליון קיבל לצורך הכרעתו את קביעתו העובדתית של המחוזי כי ההרצאות הועלו על הכתב ולא נותרו רק בעל פה, ומשכך מדובר ביצירה ספרותית.



ענבר לא תקף בעתירתו לדיון נוסף את החלטת העליון, לפיה קיימות זכויות יוצרים בהרצאות, או את ההתייחסות להרצאה כיצירה ספרותית. ענבר טען, כי על מנת שתוכר זכות היוצרים, יש צורך ברישום סימולטני של ההרצאות, שבהיעדרו הן נותרות יצירה בעל פה שאינה מוגנת.



בית המשפט העליון דחה את העתירה לקיום דיון נוסף, על יסוד הקביעה שהחידוש בפסק הדין המקורי של העליון, היה בעצם ההכרה בזכות יוצרים בהרצאות. מאחר שענבר לא תקף במסגרת הדיון הנוסף את חידוש ההלכה הזה, הרי שדין העתירה להידחות. נפסק, כי בית המשפט העליון קיבל את קביעת המחוזי, לפיה מדובר ביצירה ספרותית. ולכן, העליון כלל לא נדרש לדון בשאלת הרישום הסימולטני, וממילא לא חידש כל הלכה בעניין זה.



טענות נוספות שהעלה ענבר, בנוגע לרמת הראיות הנדרשת בדיני זכויות יוצרים, נדחו על ידי העליון מאחר שאלה טענות המתאימות לשלב הערעור, ולא להליך של דיון נוסף.