ביה"ד הארצי לעבודה הכיר בהתאבדות כתאונת עבודה

זהבית עדה, באמצעות עו"ד לימור עמית-פנקר, עירערה על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בו נדחתה תביעתה להכיר בהתאבדותו של בעלה כתאונת עבודה.



בעלה של המערערת שימש כנהג לפינוי אשפה במחלקת התברואה בעיריית ערד. ב-1996 לקה בהתקף לב וחזר לעבודה לאחר תקופת התאוששות. זמן קצר אחר כך התאבד בתלייה, במקום העבודה.



במאי 1999 הגישה אלמנתו בקשה לתשלום גמלת תלויים בנפגע עבודה. בתביעתה טענה האלמנה כי עם חזרתו לעבודה נתקל בעלה ביחס נוקשה, סידור העבודה שלו שונה, קוצצו לו שעות העבודה הנוספות והוא לא קיבל זמן להפסקות צהריים.

ביטוח לאומי דחה את תביעתה של עדה בטענה כי לא הוכח קיומו של ארוע תאונתי שהביא להתאבדותו של בעלה, והאלמנה פנתה לביה"ד האזורי לעבודה. בבית הדין האזורי חזרה על טענותיה והוסיפה כי הממונה על בעלה איים לפטרו, סמוך להתאבדותו, ואף השפיל אותו. ביה"ד קבע כי טענות אלו לא הוכחו וכתוצאה לא ניתן היה להוכיח קיומו של ארוע חריג בסמוך להתאבדות. ביה"ד קבע כי לכן לא ניתן להכיר בהתאבדות כתאונת עבודה. כאמור, עירערה האלמנה על החלטה זו בפני ביה"ד הארצי.



ביה"ד הארצי התייחס למכתב ההתאבדות שהשאיר בעלה של המערערת, בו האשים את הממונה עליו באפלייתו ופגיעה בו. ביה"ד קבע כי מהמכתב ברור כי הרקע להתאבדות הינו היחס אותו קיבל במקום העבודה.



"על מנת שהתאבדות תוכר כתאונת עבודה יש להוכיח כי קרה ארוע מיוחד, מוגדר, הקשור לעבודה ושבגללו התאבד העובד. מתוך מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו המנוח, וזוהי הראייה המהימנה ביותר לאשר אירע, עולה כי בגין שני אירועים מיוחדים הוא שם קץ לחייו. האחד - קיפוחו בסמוך להתאבדותו בהשוואה ליתר העובדים במכסת השעות הנוספות. השני - האיסור שהוטל עליו במקרה מסויים לעזוב את העבודה בזמן העבודה לצורך בדיקה רפואית", נאמר בהחלטה.

ביה"ד קיבל טענת המערערת והכיר בהתאבדותו של בעלה כתאונת עבודה, וכתוצאה מכך - בזכאותה לגמלת תלויים.