כסף, השפעה, עורכי דין יקרים, יחסי ציבור ומה לא - כל האמצעים שגהל נקט בהם כדי למנוע את הפרסום

זורח גהל היה מוכן לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלא תראו את פסק הדין שנתן שופט בית המשפט המחוזי לשעבר, איתמר פלפל, בעניינו ב-8 באפריל 1997.

פסק הדין נגע לשומות מס שנקבעו לו לשנים 1982-1985 - לפני הרבה זמן - אבל בכל זאת גהל לא חסך במאום.

הוא השתמש בעורכי הדין המוכשרים ביותר שכסף יכול לקנות - ד"ר יעקב וינרוט וד"ר יואב בן דרור. הוא שכר את שירותיו של איש יחסי הציבור רני רהב, שגם הוא מהיקרים ביותר בענף.

הוא והם ניסו כל מיני תואנות והסברים כאילו-משפטיים כדי למרוח דיונים ובעיקר כדי לדחות את ההכרעה בעניין פרסום פסק הדין. הם ניסו לקדם הצעות פשרה שערורייתיות. הטיעונים שהם העלו היו לעתים קרובות מדי אפילו מרגיזים ומעליבים.

עתה, יותר מ-15 שנה אחרי שביצע את העסקות נשוא השומות ויותר מארבע שנים אחרי שהוא ניתן, פסק הדין מתפרסם במלואו.

העין בוחנת את כל אותם קטעים שגהל לא רצה שיפורסמו - ומבינה מדוע השקיע מאמצים כה כבירים בניסיון להסתיר.

בפסק הדין גהל מצטייר לכל הפחות כאדם שההגינות אינה מידה שהוא מחזיק בה. פסק הדין מתאר אדם שלהיטותו אחרי ממון היתה כה רבה, עד שהיא גרמה לו פעמים רבות להיכשל במעשים טיפשיים וחשפה את היהירות האינסופית שלו. פסק הדין יכול גם כנראה לשמש בסיס לתביעות משפטיות נוספות נגד גהל.

בהתחלה דווקא המזל שיחק לו - השופט פלפל נאות לבקשתו ואסר בצעד חסר תקדים לפרסם את פסק הדין במלואו. השופט פלפל אסר לפרסם את כל פסק הדין באופן גורף.

נכון הוא שדיונים בשומות מס נערכים בדלתיים סגורות. במקרה הזה, המחוקק מעדיף את שמירת סודותיו העסקיים של הנישום על פני העיקרון של פומביות הדיון, אבל פסקי הדין תמיד מתפרסמים. לא היה מקרה אחד שבו פסק דין על שומת מס לא פורסם. עד שזרח המזל על גהל.

מדוע באמת החליט השופט פלפל לאסור את הפרסום? את זה רק הוא יודע, אבל הנה ניחוש אחד.

למרות שבמהלך הדיונים נראה היה לפרקליטים משני הצדדים - עורכי הדין ד"ר יעקב וינרוט ויוסי אשכנזי מטעמו של גהל ועורכי הדין יעל ורבה ורביב סגל מהפרקליטות - שהשופט נוטה במידה מסוימת לטובת גהל, הרי שבסוף פסק דינו החמיר מאוד עם גהל.

השופט דחה רבות מטענותיו וכתב דברים שמהם ניתן להבין בבירור שיש לו ספקות בנוגע להגינותו של גהל. ההחלטה להיענות לבקשת איסור הפרסום היתה כנראה פיצוי מסוים לפסיקה המרה.

דיון משפטי בשומות מס הוא קרב המתנהל בין הנישום, במקרה הזה - גהל, לבין מס הכנסה, כשהשני טוען שהכנסות הראשון היו גבוהות מאלה שדיווח בפועל.

הדיונים בין הצדדים על השומה, גם כאשר הדברים אינם מועברים להכרעת בית המשפט, אינם קלים מטבע הדברים. גם כשהם מגיעים לבית המשפט, בהחלט יכול לקרות שהשופט מקבל את גירסת הנישום דווקא.

קריאת תיגר על שומת מס אינה דבר נדיר, אבל במקרה של גהל היה בה עניין מיוחד. הדבר הראשון שהיה מיוחד בה הוא שהשומות היו בגין עסקות שביצע עם חברת הסיגריות דובק בעת שהיה מנכ"לה ובעל השליטה בה.

באופן ספציפי, בדיון נבדקה טענה שגהל ניפח בשיטתיות מחירים של טבק שמכר לדובק כלומר קנה אותו במחיר מסוים ומכר אותו אחר כך לדובק במחיר גבוה בהרבה. דובק היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בתל אביב. למעשה, דובק היתה אחת החברות הראשונות שהנפיקו מניות בתל אביב. זה היה בנובמבר 1960. מכיוון שרבות ממניותיה נמצאות כבר הרבה שנים בידי הציבור, היה עניין מיוחד לציבור בפסק הדין.

מה שהיה עוד מיוחד במקרה של גהל היה העובדה שבמקביל להליך האזרחי, שבו התבררה השגתו על השומה, התנהל נגדו הליך פלילי בגין אותן עסקות בדיוק. כתב אישום בעניין הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים ב-4 ביוני 1996. בדיון האזרחי הונח איפה חלק ניכר מהתשתית העובדתית, לפחות לכאורה, של ההליך הפלילי.

דחיית השגתו על השומה יכולה היתה אפוא להעיד על תקפות הטענות במישור הפלילי ואף לפתוח פתח לתביעות של בעלי מניות נגדו ונגד החברה. פסק דין היה חושף במקרה הזה מעשים של גהל שיש בהם, לפחות לכאורה, עבירות פליליות.

עכשיו ברור מדוע פסק הדין של השופט פלפל היה כה חשוב לגהל. עכשיו ברור גם רצונו העז לגרום לכך שפסק הדין לא יפורסם.

הדרך לפרסום היתה בעיקר ארוכה, שכן לכל אורך הדרך היה די ברור כי עורכי הדין של גהל אינם יכולים למצוא טיעונים משפטיים או אפילו הגיוניים-גרידא לאיסור הפרסום. פסק הדין המקורי ניתן כאמור ב-8 באפריל 1997 ופרסומו נאסר. מתוך שכנוע בכך שהתקדים היה שלא במקומו ושזכותו של הציבור לראות את פסק הדין - הציבור, כלומר בעלי המניות בדובק, שותפותיה העסקיות של דובק, שותפיו של גהל בענייני דובק ובעניינים אחרים, שלטונות המס ויועצי מס, הקהילייה העסקית, קוראי העיתונים וקבוצות ציבור נוספות - החליט "הארץ", באמצעות עו"ד תמיר גליק ממשרד ליבליך-מוזר, לערער בפני בית המשפט העליון על החלטת השופט לאסור את פרסום פסק הדין. הערעור הוגש ב-7 במאי 1997. ברור, שעד הכרעה סופית בעניין, פסק הדין נותר חסוי.

במקביל, ההליך הפלילי המשיך להתנהל. אבל עוד לפני שהגיע לדיון, הושגה בין הצדדים - המדינה מצד אחד וגהל מצד שני - עסקת טיעון. ב-11 באוגוסט 1997 קיבל שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דוד חשין את עסקת הטיעון ונתן לה תוקף של פסק דין.

במסגרת עסקת הטיעון, גהל הודה והורשע בעבירה של "קבלת דבר בתחבולה" - להבדיל מעבירה של "קבלת דבר במרמה", שבה הואשם בכתב האישום המקורי - בגין ניפוח המחירים. כמו כן נקבע לו עונש של שנתיים מאסר על תנאי ל-3 שנים וכן הוטל עליו לשלם קנס של 2 מיליון דולר.

תוצר לוואי חשוב של עסקת הטיעון היה הסכמה שהושגה בין המדינה לבין גהל על פרסום חלקים מתוך פסק הדין האזרחי.

תוצר לוואי נוסף היה פשרה שהושגה בין גהל לבין שלטונות מס הכנסה על השומות. עורכי הדין של גהל עשו כל מאמץ גם כדי שהפשרה הזאת לא תתפרסם, אבל בעקבות פנייה של "גלובס", שאליה הצטרף "הארץ", היא הותרה לפרסום. נקבע בה שגהל ישלם למס הכנסה 6 מיליון דולר.

העותק שהותר לפרסום היה משובץ כולו בשלוש נקודות