מה היה שווה את עמלו של גהל למנוע את פרסום יתרת פסק הדין? אחרי שחלקים ניכרים ממנו הותרו לפרסום באוגוסט 1997 בעקבות עסקת טיעון בתיק הפלילי, ממה היה לו כבר לפחד?
אכן, מעצם המאמצים והמשאבים שהשקיע בעניין - הכסף שהוציא על עורכי דין ועל יחסי ציבור וההוצאות שנפסקו לו אחרי שהפסיד בכל ההליכים המשפטיים שבדרך - היה ברור שיש שם משהו שראוי שייחשף.
מעשיו של גהל העידו על כך שבאותם חלקים שלא הותרו לפרסום יש דברים היכולים לגרום לו לכל הפחות למבוכה וכנראה שגם לנזק ממשי. נזק ממשי אצל גהל זה כסף, מכיוון שהמוניטין שלו, לפחות בישראל, אינו דבר שיש להתגאות בו.
פסק הדין שהותר לפרסום בעקבות עסקת הטיעון היה מלא בשלוש נקודות - שלוש נקודות שמאחוריהן הסתתרו שמות של אנשים וחברות ואף פסקאות ועמודים שלמים. פסק הדין המקורי מחזיק 99 עמודים. פסק הדין המצונזר מחזיק 59 עמודים. מה יש באותם 40 עמודים?
אחרי שקוראים את הנוסח המלא קשה מאוד שלא להבין מדוע גהל רצה כל כך שאותם חלקים לא יפורסמו. הנה כמה דוגמאות:
1. "השיטה התרמיתית"
באחד החלקים הראשונים של פסק הדין המלא מובאת בשלמותה עדותו של משה טאירי, שהיה אז מפקח במשרד פקיד השומה למפעלים גדולים (פשמ"ג).
עדותו של טאירי מחולקת ל-53 סעיפים הממוספרים 2 עד 56 (סעיפים 13 ו-49 חסרים). הכותרת של סעיף 46 נמחקה ואחר כך נמחקו בשלמותם סעיפים 47, 48, 49, 50, 51 ו-52 - שישה סעיפים.
כשקוראים בפסק הדין המלא מבינים מדוע כותרת סעיף 46 נמחקה - מכיוון שכתוב בה "השיטה התרמיתית". בתוך הסעיף הזה מגולל טאירי את השיטה שבה גהל נפח מחירים. טאירי אינו מהסס לקרוא לה בשמה בעדותו בשבועה בבית המשפט: רמאות.
כך מגדיר טאירי את השיטה: "השיטה שבה נהג זורח גהל לסכם רכישות טבק גרמה לכך שאיש לא יוכל לבדוק או לבקר את תנאי העסקה ובדרך זו היה יכול מר גהל, כמי שבאופן בלעדי סיכם הכל לבדו, לעשות ככל העולה על רוחו".
בהמשך מעיד טאירי: "... חייבים היו להימצא במקום כלשהו רישומים כלשהם אודות העסקות שקשר זורח גהל בשמה של דובק... לא ייתכן שזורח גהל לא קיבל במשך שנים מסמכים המפרטים את מרכיבי המחיר שסיכם... לפיכך, המסקנה ההכרחית היא שהיו בידי זורח גהל רישומים אודות עסקות הטבק שעשה והוא דאג להעלימם מעיני הרשויות".
כל המשפטים האלה נמחק מפסק הדין המצונזר. הם מופיעים רק בפסק הדין המלא, זה שהותר לפרסום אתמול. מי שרצה לדעת מפסק הדין המצונזר אם אכן היו מסמכים כאלה ומה עלה בגורלם לא היה יכול לעשות זאת, מכיוון שהפרטים האלה הופיעו בסעיף 48 שנמחק כולו ושכותרתו היא: "שיבוש החקירה".
2. מוציאים מסמכים מהבית בשלוש לפנות בוקר
"ואכן", העיד טאירי, "בתוך חומר החקירה (הפלילית - נ"ל) מצאתי תמליל של שיחה שהוקלטה בין החוקרים לבין העוזרת הפיליפינית שגרה בביתם של עדנה וזורח גהל ושבו מספרת הפיליפינית שבלילה שבין יום ראשון לשני, סמוך למועד תחילת החקירה, ארזה עדנה גהל בעזרת אחיה דורון גרייפמן ובעזרת הפיליפינית את כל המסמכים שהיו בביתם, לרבות פנקסי שיקים של חשבונות בנק בשווייץ, הכניסו אותם לשש מזוודות והוציאו אותן מהבית בשעה שלוש לפנות בוקר...
"...יצוין כי באחת משיחות הטלפון של עדנה גהל שלהן האזינו החוקרים נשמעה עדנה גהל אומרת הן לאביה והן ליואב (ככל הנראה לעו"ד יואב בן-דרור, שהיה בא כוחו של זורח גהל באותו שלב) (הסוגריים, במקור - נ"ל) שהפיליפינית ידעה הכל והלשינה עליהם". לכל זה אין זכר בפסק הדין המצונזר.
3. ידעו על האזנות הסתר מחברים בבזק
האזנות סתר? זורח גהל ידע על כך. העדות לכך נמצאת בסעיף 50, שנמחק כמובן בפסק הדין המצונזר.
וכך העיד טאירי בסעיף 50: "זאת ועוד. בחומר החקירה קיים דו"ח שנתמך בהאזנות סתר שבוצעו לטלפונים של משפחת גהל שלפיהן לזורח ועדנה גהל היו קשרים בבזק שבאמצעותם ידעו על האזנות הסתר שבוצעו. הנ"ל דיברו מטלפונים ציבוריים והזהירו את כל המשוחחים עמם שהטלפונים מצותתים ושיזהרו בשיחות.
"כשהחלה האזנה גם לטלפון הציבורי שליד ביתם, חדלו גם משם השיחות של משפחת גהל". גם לזה אין זכר כמובן בפסק הדין המצונזר.
4. טוען לזיוף - ומזייף בעצמו
אחד המסמכים המרכזיים במשפט היה מסמך שכונה "מסמך ההתחשבנות" בין גהל לבין שוקי נחמן שהיה הבעלים של אחת מחברות הקש ששירותו את גהל.
וכך כתב השופט פלפל בהתייחסו למסמך: "נראה לי שלא יהיה זה מיותר להתייחס כאן בפירוט מסוים (למסמך - נ"ל)... וכן למסקנה או ללקח שניתן להפיק מכך, כטענת בא כוח המשיב (מס הכנסה - נ"ל) לגבי מידת המהימנות או לשם דיוק חוסר המהימנות של המערער (גהל - נ"ל) במהלך המשפט גם ממקום שבתו בחו"ל במאבקו להפלת השומות שהוצאו לו". ומיד יתברר מדוע גהל רצה שהחלק הזה לא יתפרסם.
יעקב וינרוט, עורך דינו של גהל, ביקר אותו בלונדון והביא איתו מסמך דומה ל"מסמך ההתחשבנות" שהוצג על ידי המדינה. בעקבות אותו ביקור והמסמך שגהל נתן, לו, וינרוט טען כי המסמך שהוגש על ידי המדינה הוא לא פחות מאשר "זיוף הזיופים של התיק". וינרוט טען כי במסמך שהוגש על ידי המדינה נמחקה שורה אחת בטוש שחור ואילו בעותק שגהל נתן לו, שוינרוט טען שהוא-הוא המקור, כתוב שמו של אדם וליד שמו: "108,000 דולר, ניו יורק".
"לאור האשמות חמורות אלה", נכתב בפסק הדין, מהן עולה כביכול שבאי כוח המשיב (המדינה - נ"ל) הגישו לבית המשפט מסמך מזויף, פנה בא כוח המשיב למעבדה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל וביקשו כי מסמכים אלה ייבדקו לשם בירור הסוגייה".
"והנה", נכתב בפסק הדין, "התברר כי לא רק (שמסמך ההתחשבנות - נ"ל) אשר הוגש על ידם (המדינה - נ"ל) לבית המשפט איננו זיוף, אלא שאותו (מסמך התחשבנות - נ"ל) אשר הוצג על ידי גהל כמסמך המקורי, דווקא הוא התגלה כזיוף האמיתי.
"בדיקת מומחה המז"פ גילתה שאותו (מסמך שהוצג על ידי גהל - נ"ל) הינו עותק צילומי של (המסמך - נ"ל)שהוגש על ידי בא כוח המשיב (המדינה - נ"ל) לבית המשפט תוך שהוספה עליו תוספת שבה מצויים 108,000 אשר כביכול קיבל פלוני מנחמן.
"אותו
כך גהל ניפח מחירים, כך העלים ראיות וכך ידע על הציתותים של החוקרים
נתן ליפסון
16.7.2001 / 13:34