נזק למאות אלפי בני אדם

שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב ד"ר עודד מודריק התיר אתמול לפרסום מלא פסק דין אזרחי שניתן באפריל 1997 למנכ"ל דובק לשעבר, זורח גהל, על ידי שופט ביהמ"ש המחוזי לשעבר, איתמר פלפל, שהחליט בצעד חסר תקדים לאסור לפרסם את תוכנו.

במאי 1997 עירער "הארץ" באמצעות עורך הדין תמיר גליק ממשרד ליבליך-מוזר על ההחלטה בפני ביהמ"ש העליון. ביולי 1999 קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור וקבע כי ביהמ"ש המחוזי יכריע בבקשת המדינה לאסור את פרסום שמו של עד שגילוי שמו עלול לפגוע בבטחונו.

היום קיבל השופט מודריק את בקשת המדינה והורה על פרסום פסק הדין, למעט פרטים העשויים להביא לזיהוי העד.

פסק הדין ניתן בעקבות ערעורו של גהל על שומות מס שנקבעו לו לשנים 1982-1984. פסק הדין מגולל מסכת של עסקות שבה מכר גהל לדובק טבק במחיר גבוה פי שניים בממוצע מהמחיר ששילם בעבורו - מעשה שכונה בפסק הדין "ניפוח". סך הכל, טענו שלטונות מס הכנסה, גבה גהל מדובק כ-6.7 מיליון דולר יותר ממה ששילם.

בחלקים שהותרו אתמול לפרסום תיאר מי שהיה אז מפקח במס הכנסה, משה טאירי, את מה שכינה "השיטה התרמיתית" שבה נקט גהל.

בחלקים אחרים נכתב כיצד טען גהל, באמצעות עורך דינו ד"ר יעקב וינרוט, כי אחד המסמכים שהוגשו על ידי המדינה הוא "זיוף הזיופים של המשפט" - בעוד שהמסמך שהוצג על ידי גהל כמקורי הוא זה שהיה מזויף.

עוד מסופר בחלקים שהותרו אתמול לפרסום כיצד אספו בני משפחתו של גהל מסמכים מביתם שבהרצליה פיתוח, "הכניסו אותם לשש מזוודות והוציאו אותן מהבית בשעה שלוש לפנות בוקר".

בפסק הדין מסופר גם שגהל ידע על כך שהמשטרה מצותתת לשיחותיו. "כשהחלה האזנה גם לטלפון הציבורי שליד ביתם", נכתב בפסק הדין, "חדלו גם משם השיחות של משפחת גהל".

מה שגהל עשה - ניפח מחירים על ידי כך שגבה מדובק פעמיים ממה ששילם בעבור הטבק שמכר לה - היטיב בוודאי איתו. גם אחרי ששילם מס, שכן מס חותך ברווח אבל אינו מחסל אותו. אין מקום שבו מס מהווה 100% מההכנסה.

למי נגרם נזק, אם כן? במשך שנים ארוכות, ובוודאי שבתקופה שבה מדובר - החצי הראשון של שנות ה-80 - דובק היתה מונופול בייצור ושיווק סיגריות וצברה רווחים לאורך שנים. גהל היה יכול ליהנות מהרווחים האלה שתי צורות: האחת על ידי משיכת שכר גבוה כמנכ"ל והשנייה היא על ידי חלקו בדיווידנדים שהחברה מחלקת. אין דרך לגיטימית אחרת ליהנות מרווחי החברה.

יש דרכים לא-לגיטימיות - על ידי ניפוח מחירים לדוגמה. ולכן, הנזק הגדול ביותר ממעשיו של גהל נגרם לדובק ולבעלי מניותיה האחרים, ביניהם אלפי משקיעים מהציבור. היקפו של הנזק בשנים הרלוונטיות - 1982-1984 - נאמד על ידי מס הכנסה ב-6 מיליון דולר של אז, שהם יותר מפעמיים הסכום הזה היום.

אבל זאת ככל הנראה הערכת חסר, שכן מפסק הדין עולה גם כי גהל החל ב"שיטה התרמיתית", כפי שהוגדרה על ידי חוקר מס הכנסה משה טאירי, עוד בשנות ה-70. לכאורה לכן, ואולי גם למעשה, אין שום סיבה שדובק או בעלי המניות שלה לא יבקשו לקבל חזרה את הסכום הזה, בתוספת הפרשי הצמדה.

אבל לא רק דובק ובעלי מניותיה ניזוקו מניפוח המחירים של דובק - גם לקוחות החברה, מהמפיצים ועד המעשנים, ניזוקו מכיוון שלו דובק קנתה את הטבק במחירי שוק, היא היתה יכולה למכור את הסיגריות במחיר נמוך יותר - מבלי שהרווח שלה ייפגע.

למעשה, גם מס הכנסה נפגע שכן לו הכסף היה נשאר בידי דובק, היא היתה מוסיפה לערכו מעצם פעילותה, שכן היא חברה רווחית, ולכן כל דולר שנגרע ממנה היה יכול, לפחות תיאורטית, לייצר יותר מדולר אחד של הכנסות, ואם לא מיידית, אז על פני זמן.

תעמידו אותם בשורה - את כל נפגעי הניפוח של גהל - ותראו איך נוצרת לה שרשרת אנושית של מאות אלפי בני אדם. אם תקבלו גם את ההערכה שנגרם נזק גם למס הכנסה, אזי כל תושב במדינה נפגע מהניפוח של גהל.