האם ארבל שופטת העליון תילחם בשחיתות כמו ארבל הפרקליטה?

כפרקליטת המדינה נחשבה עדנה ארבל כבעלת גישה אסרטיווית ביותר במאבק בשחיתות שלטונית. עמדותיה האקטיוויסטיות בעניין זה כללו המלצות להגיש כתבי אישום נגד שרים, חברי כנסת ראשי ערים ואף ראשי ממשלות - למשל נגד בנימין נתניהו בפרשת עמדי והמתנות, ונגד אריאל שרון בפרשת האי היווני. ואולם, כשופטת בית המשפט העליון זה כשנתיים, העקרונות המנחים את כהונתה של ארבל עד כה הם דווקא איפוק וצינון. בפסיקותיה של ארבל השופטת כמעט שאין זכר להחלטותיה של ארבל הפרקליטה, למעט במקרים נדירים ויוצאי דופן.



ארבל מונתה לעליון במאי 2004, ויחד עמה מונו גם אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות. מינויה לווה במחלוקות אודות שיעור קומתה המשפטי, בהאשמות בחוסר יושר אישי ואף בעתירות לבג"ץ. הסערות, נראה, התוו שני עקרונות מרכזיים בשנים הראשונות של דרכה: מצד אחד להתרחק עד כמה שאפשר מעניינים משפטיים מעוררי מחלוקת. ומצד שני, לעטות הילה של מכובדות ועומק אקדמי.



במידה מסוימת, לא היתה לה ברירה: ארבל ורובינשטיין מונו לעליון כמעט ללא תקופת צינון מתפקידיהם הקודמים במשרד המשפטים, ועוד לפני שתוקן החוק באופן המחייב תקופת צינון של 18 חודשים לפחות. את ה"צינון" שלהם הם נאלצו לעשות איפוא תוך כדי כהונתם השיפוטית. ארבל הורחקה בשנה הראשונה לכהונתה מכל נושא שלפרקליטות יש איזו נגיעה בו, כולל העניינים הפליליים, המינהליים והבג"ציים. רוב הזמן היא עסקה בצוואות, בנושאים מסחריים ובערעורים על עבירות משמעתיות של עורכי דין.



גם אחרי ה"צינון" הרשמי היא עדיין מנועה מלדון בעניינים שבהם היתה לה נגיעה כפרקליטת המדינה, והמגבלה הזו בהחלט מורגשת בסידור העבודה של בית המשפט העליון. זו הסיבה לפסיקות המועטות של ארבל בתחומים "לוהטים" כמו דת ומדינה, צבא וביטחון או זכויות אדם. מאידך, ניתנה לה אפשרות להתעמק בנושאים חדשים בשבילה.



כך למשל, ארבל כתבה את דעת-הרוב בהרכב שהכריע כי ביטול צוואה יכול להיעשות במעמד עד אחד בלבד, למרות שהחוק דורש במפורש שני עדים ("מסכים אני לפסק דינה היפה של חברתי", פירגן לה ברק מעל דפי פסק הדין). ניתן ללמוד מפסק הדין הזה משהו על מידת ה"אקטיוויזם" של ארבל, ועל המידה שבה היא חשה כבולה ללשון החוק, גם אם זו מפורשת למדי. ארבל, כמו כמה שופטים נוספים בעליון, לוקחים את האקטיוויזם של ברק צעד אחד נוסף: הם מוכנים לעתים לפסוק כמעט מבלי להתחשב בדין הרווח, מטעמים של צדק, יעילות או שכל ישר.



פרשת הצוואות אינה הדוגמה היחידה. כך קבעה ארבל שפסקי דין במשפטם של נאשמים פליליים חוקיים, גם לאחר שכהונתו הזמנית בבית המשפט המחוזי של מי שנתן אותם הסתיימה, וזאת בשל עקרון ה"שופט דה-פקטו". בעניין פלילי עקרוני אחר, הקשור במעצרים, קבעה ארבל שלבתי המשפט יש סמכות לעצור חשוד ב"מעצר ביניים" - בין המעצר הראשוני לבין המעצר עד תום ההליכים - אף שסמכות כזו לא נקבעה בחוק. החלטה זו עוררה ביקורת על ארבל, מאחר שמעצר פוגע בזכות החוקתית לחירות, זכות שניתן לפגוע בה רק באמצעות חוק מפורש.



ויש דבר נוסף המזדקר מפסקי הדין הללו: ארבל משוועת לזכות ב"מכובדות אקדמית". יותר משופטים אחרים, ארבל שוקדת על כתיבת פסקי דין ארוכים, עיוניים, המלאים בהשוואות לדין במדינות אחרות, בציטוטים מספרים ובאזכורים של פסיקות קודמות של העליון. "היא מנסה לכתוב פסקי דין מלומדים הרבה מעבר למתחייב מהעובדות של פסקי הדין", אומר מרצה בכיר למשפטים. "יש לה פסיקות של יותר ממאה עמודים עם ניתוחים מעניינים של הסוגיות, אבל בסופו של דבר לא צריך את כל זה, אפשר היה להסתפק בהנמקות קצרות".



באקטיוויזם כמעט חסר הגבולות ניתן היה להיווכח גם בנושאים של חופש הביטוי. כך, קבעה לפני שבועות אחדים, כי חברת החדשות של ערוץ 2 רשאית לשדר קלטות שבהן צולמה מתלוננת באונס והמוכיחות את חפותו של הנאשם. ואולם, היא חייבה את הגוף המשדר לאפשר למתלוננת ולפרקליטות לסרוק את הקלטות והתמלילים, ולשדר גם קטעים שהם יבקשו להוסיף לצד הקטעים שבוחרת חברת החדשות.



"לכאורה, בפסק הדין הזה ארבל גילתה רגישות כלפי חופש העיתונות ואיפשרה את פרסום הקלטות", אומר הד"ר הלל סומר, מומחה למשפט חוקתי מהמרכז הבין-תחומי בהרצליה. "יחד עם זאת, היא ביצעה איזון אקטיוויסטי ביותר, והורתה לערוצי הטלוויזיה לאפשר למתלוננת זכות עיון בקלטות ואף להוסיף קטעים שישודרו. זוהי קביעה חסרת תקדים, המנומקת בכך שאמצעי התקשורת לא נהנים רק מזכויות, אלא אף נושאים בחובות".



על הגבולות שמציבה ארבל בענייני חופש הביטוי ניתן ללמוד גם מהעובדה שהיא היתה חתומה עוד כפרקליטת המדינה, על הבקשה לדיון נוסף בבג"ץ בפסק הדין שאיפשר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין". מאידך, חופש הביטוי שלה עצמה חשוב לה מאוד: כפרקליטת המדינה, למשל, היא נתנה פומבי לעמדה החולקת על עמדת היועץ המשפטי רובינשטיין, בנוגע לפעולתו של ניצב משה מזרחי בפרשת האזנות הסתר; זהו גם הנעלם הגדול שיתברר בהמשך כהונתה בבית המשפט העליון. האם ארבל, לאחר שתשתחרר סופית מכל מגבלות הצינון, תהפוך לכוח מרכזי במאבק בשחיתות הציבורית כפי שהצטיירה כפרקליטת המדינה?



"התחושה היא שהיום אין בושה ושהכל מותר", אמרה בהרצאה פומבית רק חצי שנה לפני מינויה לעליון. "גם אצל אנשי ציבור החוצים את הקווים שבין מותר ואסור. מי שבחשבון הבנק שלו נמצאים כספים - שהוא יגיד מאיפה יש לו את כל המיליונים ומה יחסי החברות שלו עם הנותן", הוסיפה. "יהיה מעניין לראות אם בתפקידה בבית המשפט העליון ארבל מנסה להנחיל את אותם ערכים שדגלה בהם כפרקליטה", אומר סומר, "ואז נראה פחות זיכויים, או שתפגין גישה מאוזנת יותר הדומה לזו שבתי המשפט נקטו עד עכשיו".