הבדיחה שמסרבת למות

ההיסטוריונים יודעים לספר, שפעם, ממש ממש מזמן, אנשים היו מסיימים את יום עבודתם בשעה שהשמש עדיין זרחה גבוה בשמיים והיו הולכים לעשות לביתם (במלים אחרות: היו להם חיים).

התיאוריה אומרת שענף הפרסום היה הראשון ששינה את הנורמה הזו. לסיים לעבוד בשעה שש? איזה בזבוז! יש עוד כל כך הרבה יצירתיות שמחכה להתפרץ החוצה. יש עוד המון סלוגנים שאוטוטו יוצאים לאוויר העולם. למה לעצור את כל זה רק בגלל שיש לנו בית? מה, תשע בערב זו לא שעה? בחצות מישהו יהפוך ללכלוכית? וחוץ מזה נורא כיף בענף שלנו. כל היום מריצים בדיחות במשרד ושורות בשירותים אז למה להפסיק כשנהנים?

בקיצור, באבולוציה של ענף הפרסום, יום עבודה סטנדרטי של תשע שעות גדל והתארך, והיום המהדרין לא הולכים הביתה לפני שהתאריך בשעון מתחלף.

אבל, לא זה מה שמפריע לי. ליצירתיות אין שעון, ולפעמים בשביל לתת ללקוח את העבודה הכי טובה צריך לעבוד קצת יותר.

מה שבאמת עבר את הגבול, היה אותו קופירייטר שזיהה פה הזדמנות וכתב על חשבוננו את הבדיחה הכי לא מצחיקה בעולם.

יום אחד הוא ראה מישהו שבמקרה הצליח לסיים את כל המשימות שלו בסביבות השעה שש. אחרי שהמישהו הזה וידא בערך עשר פעמים שאין לו מה להועיל באותו יום במשרד, הוא ארז את חפציו ואת עצמו ופנה לצאת. הקופירייטר החביב שלנו עשה חישוב מהיר ומצא שאם מישהו עובד עד שעה שש, במקום, נניח, עד שלוש בבוקר, הרי שהוא בעצם עבד רק חצי יום. רגע לפני שאותו בר מזל הספיק להעלם מאחורי הדלת, ירה לעברו הקופירייטר שלנו בדיחה קצרה ובתולית: "אמממ... חצי יום?"

אני חושב שבאותו רגע קפא על מקומו לא רק אותו "בר מזל", אלא שוק העבודה כולו. בחצי שנייה של חוסר אחריות נולדה לה הבדיחה הכי קצרה, הכי מעצבנת, הכי לא מצחיקה, הבדיחה שמסרבת למות. כל מזכירה כבר יודעת אותה בעל-פה. כל מנהל לקוחות מכיר אותה מזמן. אנשי קריאייטיב שבמקרה יוצאים מהמשרד לפני חצות, מתקדמים לעבר היציאה בזחילה אינדיאנית, כדי להתחמק מפגיעתה הרעה של הבדיחה הקטלנית.

הקופירייטר שלנו כל כך התלהב מהבדיחה שהמציא, עד ששכח לרשום עליה זכויות יוצרים. וזה, בעיני, הכי גרוע. כי לא משנה כמה פעמים כבר השתמשו בבדיחה הזו, תמיד זה שיירה אותה עליך יעשה את זה עם אותו חיוך מוכר ואותו ניצוץ גדול בעיניים, כאילו הוא זה שהמציא ממש הרגע את הבדיחה, ואתה? היית ההשראה!

אני קורא מעל שורות אלה לכל אנשי הקריאייטיב - שמישהו ימציא בדיחה חדשה. פחות צינית, יותר מפרגנת. בדיחה חדשה ורעננה.

שבפעם הבאה כשנצא מהמשרד בשעה סבירה, אחרי חודש מטורף ללא שינה, ומישהו יחליט להתבדח אתנו על זה, שיהיה משהו שבאמת יצחיק אותנו. משהו שישאיר לנו טעם טוב בפה. כי כשאנחנו יוצאים מהמשרד בשעה שש אנחנו יוצאים אל הלא נודע. אין לנו מושג איך נראה העולם בשעה הזו, ואיך הוא מתנהג, והדבר האחרון שאנחנו צריכים בשעה שכזו, זה את צריבת פגיעתה הכל-כך מרגיזה של בדיחת ה-"חצי יום"!

תשובות לשאלות - (השאלות הופנו לכל משתתף בפרויקט "עולם הפרסום - הסיפור האמיתי")

מהו הקמפיין עליו הייתי רוצה להיות חתום? הייתי רוצה להיות חתום על הקמפיינים של מועדון הכושר הגראז'.

לדעתי זה מפגש נדיר בין מפרסם שנותן חופש יצירתי מוחלט, לבין אנשי קריאייטיב שיודעים בדיוק מה לעשות עם החופש הזה.

התוצאה: קמפיינים ממזריים, חכמים והומוריסטיים, עם פרובוקציה שלא עוברת את גבול הטעם הטוב.

איפה הייתי רוצה להיות עוד 5 שנים?

תקראו את התשובה לשאלה הבאה.

איזה מותג בינלאומי היית רוצה לפרסם?

הייתי רוצה לפרסם את נעלי הספורט של נייקי. למרות שמדובר במוצר עם יתרון פונקציונלי ממשי ובלעדי (שימוש באוויר כבולם זעזועים בנעל, הוא פטנט רשום של החברה), משכילה החברה להשקיע את תקציב הפרסום שלה בתדמית, וזה מה שהופך את הנעל למותג מוביל. הייתי שמח להיות חלק מצוות הפרסום שבמקום להבטיח לנו קלישאות כמו "הנעל הטובה ביותר", או "הנעל המהירה ביותר", פשוט אמר לנו: "just do it".