כשהמצב הכספי של המעביד מספיק רעוע - הפיתוי לשלוח יד אל כספי העובדים גדול

כולם מכירים את ג.ג. זאת אותה חברה מדליקה, שבבעלותה אולפני סרטים וגם רשת הפצת סרטים בכל רחבי הארץ. גם העובדים של ג.ג. חשבו שהם עובדים בחברה מדליקה, עד שהם התחילו לקבל לפני חודש מכתבים מחברת הביטוח שלהם. חברת כלל התכבדה להזהיר אותם כי המעסיק שלהם אינו מעביר, מזה חצי שנה, את כספי הפנסיה המגיעים להם לחשבונות ביטוח המנהלים שלהם.



ג.ג נמצאת בחברה טובה. חברה שבה נמצאת, למשל, גם המועצה המקומית ג'וליס. דו"ח בדיקה של משרד החינוך, מיוני 2005, חשף כי המועצה המקומית ג'וליס לא העבירה את כספי הפנסיה של המורים במועצה. ג'וליס קיבלה ממשרד החינוך תקציב למימון השכר ברוטו של המורים, לרבות ההפרשות לפנסיה של העובד ושלה כמעביד, שילמה למורים את השכר נטו, לאחר ניכוי ההפרשות שלהם לפנסיה, ושמרה לעצמה את ההפרש. הפרש שהצטבר ל-1.6 מיליון שקל - כסף שהיה שייך למורים בג'וליס, לחיסכון הפנסיה שלהם, אבל מעולם לא הגיע לידיהם. המועצה עשתה בכסף הזה שימוש אחר, לצרכיה שלה.



הדו"ח של משרד החינוך גילה גם כי זהו נוהג ותיק במועצה המקומית ג'וליס. גם בסוף שנות ה-90 היא נהגה בצורה דומה, ולאחר שהמורים גילו זאת היא הגיעה איתם לסיכום על החזר ההפרשות לפנסיה - אבל רק על חלקו של העובד בהפרשות. חלקה של ג'וליס, כמעביד, בהפרשות - שגם עליו היא קיבלה כסף מלא ממשרד החינוך - מעולם לא הוחזר למורים בג'וליס.



למועצה המקומית ג'וליס היו כנראה סיבות טובות לשלוח יד לכיס המורים שלה, ולחגוג על חשבון הפנסיה שלהם: ג'וליס היתה שקועה בשנים הרלוונטיות בגירעון עמוק של עשרות מיליוני שקלים. גם למנכ"ל אולפני ג.ג., דודו לובין, יש תירוץ דומה. "לקוחות לא שילמו לי חובות של מיליוני שקלים", הוא הסביר ל-TheMarker, וזאת כנראה סיבה טובה לעבור על החוק, ולגלגל את החוב של הלקוחות אליו ישר אל כיס הפנסיה של עובדיו.



הבעיה של עובדי ג.ג., כמו של המורים בג'וליס, היא דומה: אין להם בעצם מושג מה קורה עם הפנסיה שלהם. המעביד הוא הצינור דרכו עוברים התשלומים לפנסיה, גם התשלומים שלהם כעובדים וגם התשלומים של המעביד. מכיוון שרק המעביד שולט על התשלומים לפנסיה, קל למעביד להתפתות לעשות שימוש בצינור הזה. זהו כסף קל, גדול, שזורם מדי חודש, ושהבקרה עליו היא אפסית.



אמנם שליחת ידיים אל חשבון הפנסיה של העובדים היא עבירה על החוק ופגיעה בפנסיה של העובדים. אמנם זוהי הפרת אמונים, המהווה ניצול לרעה ציני ואכזרי שלו את עובדיו, אבל כל אלה אינם מרתיעים מעבידים. לפחות לא כאשר מצבם הכספי הוא רעוע מספיק כדי לבחון כל אופציה, נואשת ככל שתהיה, להשיג כסף נוסף, וכאשר מידת ההגינות הבסיסית היא מהם והלאה.







למזלם של עובדי ג.ג. עמדה לצדם חברת ביטוח, שבחרה - לפחות היא - לציית לחוק. הוראות המפקח על הביטוח מחייבות כל קופת גמל, קרן פנסיה וחברת ביטוח, לדווח לעובד במידה והכספים אינם מגיעים לחשבון שלו. ההוראות מחייבות גם את חברת הביטוח/גמל/פנסיה לפעול משפטית כנגד המעסיק כדי להבטיח את השבת הכספים החסרים, וגם להמשיך ולצבור זכויות פנסיה לעובדים כאילו הכספים שולמו כסדרם. אלו הן ההוראות, אבל לא קל לחברות הביטוח למלא אותן. במיוחד, אצל אותן חברות ביטוח שעדיין לא הפנימו את המהפכה הצרכנית, והן ממשיכות לראות את הסוכן ואת המעסיק כלקוח שלהן - ולא את המבוטח עצמו. זאת הסיבה, כנראה, שההוראות המפקח נשמרות בקפידה רבה יותר על ידי קרנות הפנסיה, מאשר על ידי חברות הביטוח.



למזלם של עובדי ג.ג., כלל ביטוח נהגה הפעם על פי כל ההוראות. בלחצה, הסכים המעסיק להחזיר את כל החוב שצבר לביטוח של עובדיו - 614 אלף שקל - במהלך תשעת החודשים הקרובים. "לא הטענו אף עובד, ואנחנו שומרים על זכויות העובדים שלנו", השיב לובין לשאלות TheMarker. תשובה שאפשר להטיל בה ספק, כשהיא נשמעת מפיו של מי שרק חברת הביטוח הצליחה לגרום לו לשלם את הפנסיה המגיעה לעובדיו.