האמריקאים התרגלו לפיטורים המוניים במגזר התאגידי ולמצב של היעדר בטחון תעסוקתי, טוען עיתונאי "ניו יורק טיימס", לואיס אוצ'יטלה, בספר חדש פרי עטו בשם "אמריקאי לשימוש חד פעמי: פיטורים והשלכותיהם (The Disposable American: Layoffs and Their Consequences).
כתבה שפורסמה באתר חדשות הכלכלה מרקטווץ' מציגה את משנתו של אוצ'יטלה, לפיה העובדה שמאז ראשית שנות ה-80 פוטרו יותר מ-30 מיליון עובדים במשרה מלאה בארה"ב הפכה את אורח חייהם של רבים בארה"ב, אשר נודדים בין משרות זמניות ופיטורים, ואשר חווים את ההשלכות הנפשיות הקשות הנובעות מכך.
הספר גם מנסה להצביע על האחראים לכך - בעיקר מנהלים בכירים אשר נהנים מחבילות שכר נדיבות במיוחד ובמקביל מובילים קיצוצים גדולים בכוח העבודה של החברות שלהם. כך למשל, הסתכמה חבילת השכר של מנכ"ל יצרנית המוכניות פורד, ויליאם קליי, בשנת 2005 על סכום עתק של 13 מיליון דולר - שנה שבה הודיעה החברה על כוונתה לקצץ 30 אלף משרות. ככלות הכל, כותב אוצ'יטלה, בסכום של 13 מיליון דולר ניתן היה להבטיח יותר מ-300 משרות של עובדים.
אוצ'יטלה מייחס למנכ"ל האגדי של ג'נרל אלקטריק (סימול GE), ג'ק וולש, את זכות הראשונים למדיניות הפיטורים המודרנית בארה"ב באמצעות קיצוצים בעקבות מהלכי מיזוגים ורכישות חסרי פשרות.
אוצ'יטלה מזכיר בספרו כי פניו של שוק העבודה האמריקאי לא היו תמיד כפי שהן כיום. "בתחילת שנות ה-70 רוב מכריע של העובדים בארה"ב החזיקו במשרות לאורך זמן", הודות לעשורים של צמיחה גבוהה ומאמצי האיגודים המקצועיים והממשלה להבטיח יציבות בתעסוקה. אלא שהתגברות התחרות הזרה, זינוק במחירי הנפט, דה-רגולציה ועלייתה של תרבות ה"אינדיבידואליזם", הובילו לירידה בבטחון התעסוקתי במהלך שנות ה-70.
שחיקה נוספת בביטחון תעסוקתי נרשמה במהלך שנות ה-80 לאחר שנשיא ארה"ב רונלד רייגן החליט לפטר 11 אלף פקחי טיסה, כמו גם על רקע שיטות השתלטות תאגידית פראיות שהנהיגו משקיעים דוגמת קרל אייקאן וט. בון פיקנס, והתחזקות אתוס לפיו אין כל רע בתאוות בצע, כתב אוצ'יטלה.
עד שנות ה-90, כבר הפכו הפיטורים לתופעה רווחת בארה"ב. לאחר סיום המלחמה הקרה ירד מעל כתפי החברות הנטל הפטריוטי של שמירה על בטחון תעסוקתי של עובדיהן, ונרשמה גאות בהיקף ההגירה הבלתי חוקית של עובדים זולים.
אוצ'יטלה מאשים בספרו את הנשיא ביל קלינטון בכך שתחת הנהגתו הוסרו המנגנונים הממשלתיים האחרונים שעוד הבטיחו בטחון תעסוקתי כלשהו לעובדים בארה"ב.
התוצאה היתה ירידה חדה בכוח העבודה במגזרים מסוימים. כך למשל, כוח העבודה במגזר הייצור בארה"ב צנח מ-19.4 מיליון בני אדם בשנת 1979 ל-14.3 מיליון בשנת 2005. מגזר הפלדה התכווץ בצורה חדה במיוחד, ומספר העובדים בו צנח מ-600 אלף בשנת 1972 ל-180 אלף בשנת 1995.
בנוסף לצעדים ממשלתיים להגברת הבטחון התעסוקתי, טוען אוצ'יטלה כי יש מקום לחייב חברות לפרסום דו"חות פיטורים שנתיים, בדומה לדו"חות כספיים, כדי לאפשר למשקיעים ולצרכנים להתמצא יותר במדיניות התעסוקה של חברות.
אוצ'יטלה טוען עוד כי מדיניות תעסוקה אנושית יותר, במסגרתה תינתן לעובדים הודעה זמן רב מראש על פיטורים - כדי לאפשר להם להיערך - או קביעה בחוק של חבילת פיצויים מינימלית, בדומה לשכר מינימום, עשויים לתרום לשיפור הבטחון התעסוקתי.
אולם האמצעי העיקרי להגברת הבטחון התעסוקתי, ממשיך אוצ'יטלה, הוא התארגנות של עובדים וקהילות, כדי שיהיה בידיהם כוח מיקוח מול החברות והמעסיקים.
נכון לשנת 2005, רק 15.7 מיליון עובדים בארה"ב (12.5% מכוח העבודה) היו חברים באיגודים מקצועיים, לעומת 20.1% בשנת 1983 ו-35% בשנות ה-50.
ספר חדש: האמריקאים התרגלו לפיטורים המוניים וחוסר ביטחון תעסוקתי
נמרוד הלפרן
21.5.2006 / 18:04