לינה דובובסקי, מבקרת הפנים של הבנק למסחר, הגישה אתמול את כתב הגנתה מפני תביעת הענק שהגיש נגדה ונגד אחרים, כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק הבנק למסחר, והמנהלים המיוחדים של הבנק. בכתב הגנתה, תיארה עצמה דובובסקי "כצדיקה אחת בסדום" שחזרה והתריעה בפני נושאי המשרה הבכירים בבנק על אי הסדרים, אולם הם לא שעו לה.
לפני כשנה הוגשה תביעה על סך של כ-271 מיליון שקל נגד שורת גורמים האחראים, לדעת התובעים, בקריסה ובהם אתי אלון, אנשי השוק האפור אליהם עברו כספי הבנק, נושאי משרה לשעבר בבנק (בהם דובובסקי) וכן משרד רו"ח קסלמן וקסלמן. בתביעה נטען כי, "מעשי הגניבה של אתי אלון לא היו מתאפשרים, אלמלא רשלנותם החמורה של גורמים שונים בבנק ומחוצה לו, שעצמו את עיניהם למתרחש תוך שוויון נפש, ויצרו אווירה של הפקרות ניהולית".
בכתב הגנתה, שהוגש באמצעות עורכת הדין מירי ברנשטיין ויאיר אורעד ממשרד גרוס, אורעד, שלימוף ושות', מפנה דובובסקי אצבע מאשימה לבכירי הבנק ולחברי הדירקטוריון. "מבקר בודד אינו יכול להיות אי בודד במערכת, הוא חייב לקבל שיתוף פעולה של הגורמים המבוקרים" כתבה דובובסקי, והוסיפה כי שיתוף פעולה כזה לא נמצא כלל בבנק. לדבריה, במהלך הביקורות שביצעה היא גילתה אי סדרים, פגמים וחריגות. ממצאיה דווחו חדשות לבקרים ליו"ר הדירקטוריון, בכירי הבנק ולוועדת הביקורת, אולם אלו - לא רק שלא עשו דבר כדי לטפל בהם אלא אף נתנו גיבוי והצדקה לפעולות אלו. לדברי דובובסקי, גיבוי זה מצד ההנהלה לנוהלי עבודה חריגים של עובדים וההמעטה בחשיבות של דוחות הביקורת קיבל משנה תוקף ביחס לעובדים ותיקים שהיו "נאמנים עליהם". אחת מאותם עובדות, טוענת דובובסקי, היתה אתי אלון שקיבלה מהממונים עליה גיבוי מלא, שאף אישרו רטרואקטיווית פעולות חריגות שעשתה. כך למשל, כותבת דובובסקי, כאשר גילתה כי חסרות חתימות על טופסי שבירת פיקדונות, אתי אלון הביאה לממונים עליה מסמכים אשר בהם חתימות מזויפות, ואלה קיבלו אותם כתיקון הליקויים, מבלי לעשות פעולה נוספת לבדיקת אמיתותם.
עוד כותבת דובובסקי כי התייחסות ההנהלה לביקורת הפנים שביצעה בבנק היתה כאל מטרד המחויב על פי החוק, שאינו תורם לרווחיות הבנק, ויש לעשותו בהיקף המינימלי ההכרחי. לדבריה, מהרשימה ההולכת ומתארכת של ליקויים שאותרו ודווחו על ידה ולא טופלו על ידי ההנהלה, ניתן לראות כי לא היתה מחויבות אמיתית של ההנהלה לטפל בליקויים, אלא ההנהלה הסתפקה בקיום מינימליסטי של חובה המוטלת על פי החוק, רק על מנת לרצות את ביקורת בנק ישראל.
דובובסקי גם מתייחסת לטענת התובעים כי במשך שנות ביצוע הגניבה, היא התעלמה באופן שיטתי מאינדיקציות שליליות שאמורות היו להביא לידי גילוי המעילה. לדבריה, תפקידו של מבקר הפנים הוא לתכנן את הביקורת הפנימית התקופתית ולא לגלות מעילות. על כל פנים, מוסיפה דובובסקי, הביקורת הפנימית בנויה על מדגמים ולכן היא - בתור מבקרת הפנים - לא יכולה היתה לדעת בכל רגע נתון מה המצב בכל חשבון וחשבון. כמו כן, היא העבירה את ממצאיה לוועדת הביקורת של הבנק שיכלה לנקוט בצעדים רבים כולל פנייה למפקח על הבנקים או למשטרה, אך בפועל, ועדת הביקורת לא נקטה בפעולה כלשהיא.
דובובסקי אף לוקחת קרדיט חלקי על גילוי המעילה. לדבריה, בתחילת בשנת 2002 היא פנתה לאתי אלון בשאלות נוקבות לגבי ליקויים שגילתה בתפקודה. שאלות אלו, יחד עם הביקורת של בנק ישראל, שנערכה לטענת דובובסקי עקב הדוחות החמורים ששלחה לבנק ישראל, הביאו את אתי אלון להסגיר את עצמה למשטרה. (ת"א 1803/05)
מבקרת הפנים של הבנק למסחר, לינה דובובסקי: "הזהרתי את מנהלי הבנק אבל הם לא שמעו לי"
עודד ארבל
6.6.2006 / 17:45