הוגשה בקשה לדיון נוסף בתביעה ייצוגית נגד בזק על פרסום מטעה בתעריפי השיחות

יוסף ברזני הגיש לביהמ"ש העליון בקשה לעריכת דיון נוסף בעקבות החלטת ביהמ"ש מראשית החודש לקבל את ערעורה של חברת בזק על ההחלטה לאשר כנגדה תביעה ייצוגית בגין פרסום מטעה של אופן חישוב תעריפי השיחות בחיוג בינלאומי ישיר.

ברזני טוען, באמצעות עו"ד אביגדור פלדמן, כי החלטת הרוב, בראשותו של הנשיא ברק, מעניקה למעשה נשיקת מוות לתביעות ייצוגית בגין הטעיה בפרסום, ובעיקר כאשר ההטעיה מתבצעת על דרך של פרסום באמצעי תקשורת המוניים, וזאת בעקבות הדרישה שקבע ביהמ"ש כי התובע יהיה זכאי לסעד של פיצויים רק אם הוא מוכיח כי הסתמך בפועל על הפרסום המטעה.

מעט רקע. ראשיתה של הפרשה בשנת 1997, עת יוסף ברזני הגיש כנגד בזק תביעה על כך שבזק הטעתה בפרסומיה בכלי התקשורת את קהל הצרכנים באשר לאופן חישוב תעריפי השיחות בחיוג בינלאומי ישיר. התביעה הוגשה מכוח חוק הגנת הצרכן.

ברזני טען כי החברה פירסמה כי היא מחייבת את לקוחותיה לפי זמן השיחה המדויק, בעוד שבפועל חייבה אותם לפי יחידות מניה.

ביהמ"ש המחוזי אישר לברזני את תביעתו כייצוגית למתן סעד הצהרתי, אך לא לצורך מתן סעד כספי, ומכאן צמח ערעורה של בזק. מאוחר יותר ביקש ברזני לצרף לתביעה הייצוגית שאושרה אף את חברת בזק בינלאומי, ובקשתו אושרה. גם על החלטה זו עירערה בזק בינלאומי, באמצעות עו"ד חגי שלו.

תובענה ייצוגית רק מקום שקיימת עילה אישית

ביהמ"ש העליון נחלק בערעור בדעותיו ולבסוף העניין הוכרע על פי דעתו של הנשיא ברק. בהחלטה נקבע כי נקודת המוצא העקרונית היא שצרכן רשאי להגיש תובענה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן רק בעילה אשר על פיה הוא יכול להגיש תובענה אישית.

בשאלה זו קובע ברק כי ברזני אינו טוען כי נחשף לפרסומים המטעים כביכול של בזק בעניין, ולפיכך כלל לא הסתמך עליהם שעה שעשה שימוש בשירותיה, ולפיכך הוא אינו יכול לבסס עילת תביעה אישית כנגד בזק ואינו יכול לשמש לפיכך כתובע ייצוגי.

ברק קובע כי לא ניתן להסתפק בכך שהפרסומים עלולים להטעות את הצרכן כנדרש בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, וייתכן שהדבר היה די והותר לצורך צו מניעה שיפסיק את ההטעיה, אך כאשר התובע מבקש פיצוי כספי בגין הפרסום המטעה עליו להראות שאכן הוא הסתמך על הפרסום והוטעה על ידו.

כנגד דעתו של ברק, שאליה הצטרף השופט יצחק אנגלרד, נתנה השופטת טובה שטרסברג כהן עמדה מפורטת בזכות דחיית ערעורה של בזק.

לדעתה של שטרסברג כהן, פרסומיה של בזק אכן היו עלולים להטעות את לקוחות החברה. בעניין המרכזי בו נחלקו הדעות בקרב השופטים, קובעת כהן כי די במצג העלול להטעות את קהל הצרכנים ואין צורך להוכיח כי הפרסום הטעה בפועל.

לדעתה, אין להגביל את האפשרות להגיש תביעה רק מקרה של הטעיה בפועל ובכך להגביל את המכשיר המרתיע של תביעה ייצוגית רק לצרכנים שראו את הפרסום והושפעו ממנו.

בבקשתו לדיון נוסף טוען ברזני כי הלוגיקה המשפטית של דעת הרוב בפסק הדין שגויה ויש בה החמצה של כוונת המחוקק.

עוד טוען ברזני כי יש בהחלטה ביטול מעשי של התביעה הייצוגית על פי חוק הגנת הצרכן בעילת הטעיה והפניית עורף לתפקיד החברתי החשוב של התביעה ייצוגית תוך העדפה מוחלטת של החברה הכלכלית הגדולה שאינה בוחלת בפרסומים מטעים מתוך ידיעה ותקווה כי איש לא יצליח להוכיח כי כל רכישה ורכישה של המצרך או השירות נגרמו בשל מעשה ההטעיה.

ברזני טוען כי בחוק הגנת הצרכן לא נדרשת "הטעיה בפועל" וכי על הצרכן להוכיח שנפגע מ"דבר העלול להטעותו" וכי נגרם לו בשל כך נזק. לפיכך טוען ברזני כי ביהמ"ש טעה כשקבע כי לצורך זכות התביעה על התובע להוכיח כי הסתמך בפועל על הפרסום המטעה. לטענתו, חובת ההסתמכות לקוחה מפקודת הנזיקין ואין לה כל זכר בחוק הגנת הצרכן שעליו מבוססת התביעה.

"במקרנו, דן בית המשפט העליון בפעם הראשונה בדרישת ההסתמכות שבסעד הפיצויים שמצוי בחוק הגנת הצרכן. אין ספק כי שאלה משפטית זו הינה בעלת השלכות על כלל החברה הישראלית וכל פרט החי בה. ראוי כי שאלה זו תוכרע בהרכב רחב יותר ובאופן שיממש את מטרת החוק", מסכם ברזני את בקשתו לקיים בעניין דיון נוסף.