האם מלחמה היא תירוץ לאי קיום חוזה?

בשבוע שעבר פגעה קטיושה במפעל יוניליוור שבצפת. הטיל פגע ישירות במכל גז שהיה במקום, והמפעל עלה בלהבות ונשרף כליל. במפעל זה היו פסי הייצור של מותג השוקולד קליק ומוצרי האפייה אפיכל, שיצאו מכלל שימוש. בינתיים, קיים מלאי של מוצרים אלה ברשתות השיווק, אך כאשר הוא יאזל, עלול להיווצר בהם מחסור. אם אכן כך יהיה, ייתכן מצב שבו יוניליוור לא תוכל לקיים את חוזי האספקה בהם היא מחויבת.



גם תנועת הצופים ספגה נזק כספי כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה. מחנות קיץ שתוכננו להתקיים בהרי הגליל בוטלו, חלקם בוטלו בעיצומם, לאחר שכבר החלו. התנועה עדיין לא החליטה מה ייעשה בכספי ההורים, ששולמו מראש, שכן גם התנועה שילמה מראש לספקיה - חברות הסעה, אבטחה, ציוד, מזון ואחרות.



כמו כן, עובדים רבים בצפון נעדרו בשבועיים האחרונים ממקומות עבודתם. חלקם נמלטו דרומה, אחרים סתם הסתגרו בבתיהם. סוגיית ההיעדרות מעבודה והתשלום בגין ימי ההיעדרות עדיין לא זכתה לפתרון אחיד לכלל תושבי הצפון, והיא נדונה כיום בפורומים שונים בממשלה ובכנסת, המנסות לתת לה פתרון מערכתי כולל. הדעה הרווחת היא כי עובדים שנעדרו מעבודתם אינם זכאים לשכר עבודה בגין הימים שבהם נעדרו מעבודה.



שלוש הדוגמאות שלעיל, למרות השוני המהותי ביניהן, מתאפיינות בסיטואציות שבהן צד לקשר חוזי אינו מסוגל - בשל נסיבות שאינן קשורות בו ושהוא לא ידע עליהן מראש - לקיים את החוזה שבו התחייב. בלשון החוק מדובר במקרה שבו חוזה "מסוכל", כלומר אינו בר ביצוע. סיטואציה זו מוסדרת בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. לכאורה, יכולה היתה יוניליוור לטעון כי אין לחייב אותה לעמוד במועדי האספקה להם התחייבה, מאחר שלא היה באפשרותה לצפות את פרוץ המלחמה, ואת הפגזת מפעלה בקטיושות. הצופים יוכלו, אולי, לטעון כי מחנה הקיץ סוכל שלא באשמתם. כך יטענו גם הספקים של הצופים, שידרשו לקבל את הרווח שנמנע מהם. ואילו העובדים יאמרו שנמנעו מלהגיע לעבודה רק בשל המצב הביטחוני הסוער.



"לכאורה" בלבד, משום שבית המשפט העליון בישראל לא הכיר בטענת הסיכול כמתודה משפטית אפקטיווית, ולמעשה רוקן את הסעיף, במתכונתו הנוכחית, מכל תוכן. בפסק דין מרכזי בסוגיה משנות ה-70, הידוע בשם נצחוני-מזרחי, שבא על רקע מלחמת יום הכיפורים, אמר השופט משה לנדוי כי פרוץ מלחמה אינו בגדר דבר בלתי צפוי במדינה כישראל. "בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל".



בית המשפט בחר בפרשנות מצמצמת מאוד של הסעיף, ולמעשה הגדיר כל תופעה אפשרית כתופעה צפויה. פיגועים ואירועים ביטחוניים - צפויים; אינתיפאדות - צפויות; מלחמות - צפויות, גם שביתות הן צפויות. "לכן, לא קיים מקרה שבו יתקיים התנאי של חוסר אפשרות לצפות, הקבוע בסעיף 18 לחוק", אומרת פרופ' גבריאלה שלו, רקטור הקריה האקדמית, קרית אונו, ומומחית לדיני חוזים. "פסק דין נצחוני-מזרחי הוא היתד והמסד להשקפה שבישראל אין דבר שהוא בגדר הבלתי צפוי, ולכן דוקטרינת הסיכול אינה חלה", הוסיפה.



"חוזה, כשמו כן הוא, תחזית של הצדדים לו לגבי העתיד להתרחש. בהתחשב באותן התרחשויות עתידיות, הצדדים לחוזה נוטלים על עצמם סיכונים וסיכויים, ומתחייבים להעביר זה לזה טובות הנאה במסגרת הסכמית", אומרת פרופ' נילי כהן, לשעבר רקטור אוניברסיטת תל אביב, ומומחית לדיני חוזים. לדבריה, "ביסודו של כל חוזה עומדת ההנחה שניתן יהיה לבצע אותו. בכל חוזה, הצדדים מתחייבים להעביר ביניהם תועלות, ונוטלים על עצמם את הסיכון, שבבוא העת יעלה בידם להעביר את אותן תועלות באותם תנאים שבהם התכוונו להעביר אותן מלכתחילה. אי לכך, שינוי של נסיבות בין מועד כריתת ההסכם לבין מועד קיומו, אינו בבחינת דבר בלתי צפוי, והוא סיכון שהצדדים לחוזה נוטלים על עצמם. שאלת הסיכול מתעוררת כאשר ישנו שינוי יסודי ומהותי בנסיבות בין מועד הכריתה למועד הקיום".



ראשית, חשוב לציין, כי ראש וראשון להסדרת יחסים חוזיים בין צדדים, הוא החוזה עצמו. בחוזים רבים מוגדרים אירועים שונים כגון כוח עליון או מלחמה, ככאלה שלא יהוו סיבה לאי קיום החוזה. ולכן, לצורך קביעה האם אירוע לוחמתי יכול להוות סיבה לאי קיום החוזה, יש לבדוק האם ההסכם עצמו מתייחס לסיטואציה באופן מפורש. כאשר החוזה אינו מתייחס לשאלת סיכולו במקרה מלחמה, רק אז יש לפנות להסדר הקבוע בסעיף 18 בחוק החוזים. סעיף זה קובע כי כאשר ישנה הפרה של הסכם, וקיומו אינו אפשרי או שקיומו שונה באופן יסודי ממה שהוסכם בין הצדדים, וההפרה היא בנסיבות שהמפר לא ידע ולא יכול היה לדעת עליהן או לראותן, הוא לא יהיה חייב באכיפת ההסכם או בפיצויים לנפגע כתוצאה מההפרה. המפר יחויב רק להשיב לנפגע את הוצאותיו הסבירות, ואפילו סעד זה נמצא בשיקול דעת של בית המשפט.



פרופ' כהן מסכימה כי פסק דין נצחוני-מזרחי למעשה קבע שלעולם לא ניתן יהיה למלא את היסוד של אי-ידיעה ואי-ראיה. "כיום אנו יודעים על כל דבר שיכול להתרחש בעולם", אמרה. לדעתה, בתי המשפט קימצו בהחלת הסעיף משום שלא רצו לפתוח פתח להתנערות מחוזים, וביקשו למנוע הצפה של בתי המשפט בתביעות בגין הפרת חוזים. לדבריה, "ענייני קיום חוזים במצבי מלחמה מוסדרים בהוראות חוק ספציפיות, הנקבעות לשם כך. ישנם הסדרים ממלכתיים או הוראות שעה, ובהסדר הסיכול שבדיני הסיכול כמעט שלא משתמשים".



פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל ומומחה לחוזים, כיום מרצה במכללה למינהל ובעבר באוניברסיטת תל אביב, סבור כי להבדיל מהמצב המשפטי הקיים באנגליה ובארה"ב, בהן סיכול של חוזה מביא לפקיעתו, סעיף 18 אצלנו אינו מדבר על פקיעת החוזה במקרה שסוכל, אלא רק על מניעת אכיפתו או מתן פיצוי בגינו. עם זאת, לדבריו, בפועל מדובר בפקיעת החוזה. לדעת פרידמן, הגישה שהובעה בפסק דין נצחוני-מזרחי אינה נכונה. "השאלה אינה שאלת הציפיות, אלא שאלה של סיכון. ניתן אולי לומר כי מלחמה בישראל היא דבר צפוי, אך לא ניתן לומר כי צד להסכם נטל על עצמו את הסיכונים שבמלחמה. אם חייב אינו משלם את חובו, מכיוון שצד שלי