מדינת ישראל זקוקה בדחיפות לסדר יום חברתי וכלכלי חדש

מאת אפרים ז'ילוני ושגיא ינקו

מדינת ישראל זקוקה בדחיפות לסדר יום חברתי וכלכלי חדש. מצוקתן הכלכלית של 460 אלף המשפחות ללא מפרנס, של 500 אלף המשפחות שנמצאות באזור קו העוני, ושל מיליון המשפחות שהכנסתן נמוכה מההכנסה הממוצעת למשק בית ושאינן מצליחות כדרך קבע לגמור את החודש, היא זו שאמורה לקבוע את סדר היום החדש; נתונים שפירסם באחרונה מינהל הכנסות המדינה מצביעים ללא ספק על טירוף מערכות ועל עיוות מידות בלתי נסבל במשק.

אין שום היגיון כלכלי, שלא לדבר על צדק חברתי, בקיום שני המצבים הקוטביים המתוארים בממצאי הדו"ח - מצד אחד פרטים שהכנסתם החודשית עולה על 100 אלף שקל, ומנגד כאלה שהכנסתם החודשית היא פחות מ-1,000 שקל. מה יכול להיות הצידוק הכלכלי או החברתי, במדינה נאורה, לעושרם של אלה ולעוניים המרוד של אלה?

אין ספק כי המצב העגום שנחשף מנתוני מינהל הכנסות המדינה הוא תולדה של היעדר מדיניות חברתית נחושה של ממשלות ישראל לדורותיהן, מחדל שמניח למערכות השוק להשתעבד למשחקי כוח כלכליים ופוליטיים כמעט בלתי מרוסנים. זה לא יכול להיות מצב אופייני לשוק שבו מתקיימת תחרות חופשית והוגנת, או אפילו קרוב לכך, אלא מצב של ג'ונגל שבו החזק טורף את החלש.

המצב שבו רוב עם ישראל (שמונת העשירונים הראשונים) אינו מצליח "לגמור את החודש", ונאלץ לחיות מאוברדראפט שעליו הוא משלם ריבית של כ-12% לשנה (!) - זאת משום שהכנסתם החודשית ברוטו של כ-75% מכלל המועסקים נמוכה מההכנסה הממוצעת במשק, כלומר פחות מ-7,680 שקל, וזו נמוכה מההוצאה החודשית הממוצעת נטו של משק בית "סטנדרטי" בישראל (כ-9,000 שקל ל-1.1 מפרנסים ו-3.4 נפשות, בממוצע) - אינו תקין.

כמעט שאין מנוס מלהסיק שרק משפחות שבהן יש לפחות שני מפרנסים, שהכנסת כל אחד מהם היא מעל להכנסה הממוצעת, ושיש בהן פחות משלושה ילדים, יכולות לחיות ברמת חיים מערבית סבירה. אבל כמה משפחות כאלה יש? אולי 250 אלף?! - אי של רווחה בים של מצוקה. זהו סימן מעורר דאגה שאנו חיים בחברה שהיא, כפי הנראה, דמוקרטית בדיבוריה, אך אוליגרכית באורחותיה.

למרות שהתמונה שמצטיירת מנתוני הדו"ח היא עגומה דיה, ראוי לציין כי הנתונים על פערי ההכנסה אינם מתארים את תמונת האי שוויון במלואה; הם אינם כוללים את הרכוש וההון, ולכן סביר להניח שהקוטביות גדולה יותר.

תיקון המצב מחייב, בראש בראשונה, ביצוע רפורמה מקיפה ומשולבת במערך המיסוי הישיר ותשלומי ההעברה, ובמבנה השכר במשק. תכליתה תהיה להביא להעלאה משמעותית ומיידית בהכנסה הפנויה של פרטים ושל משקי בית, ביחס הפוך לרמת עושרם (קרי, יותר לעשירונים הנמוכים ופחות לעליונים, כך שלמשל ארבעת העשירונים הנמוכים לא רק שלא ישלמו מסים אלא אף ייהנו ממיסוי שלילי).

רפורמה זו אינה מחייבת בהכרח הגדלת עומס המס הכללי, ו/או היקף תשלומי ההעברה, אלא יכולה להתבסס על הקצאה מחדש ושונה של המשאבים הקיימים. ואולם לאור חומרת המצב והעובדה שנטל המס הכללי (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות) בישראל אינו מהגבוהים בעולם, הגדלתו בהחלט באה בחשבון. החלוקה החדשה של ההכנסות במשק תהווה נקודת מוצא ראויה לתהליך השיקום של החברה הישראלית מתחלואי האי שוויון והעוני.

על כן חיסול מצוקת העוני, צמצום פערי ההכנסה המתרחבים, הקטנה משמעותית של שיעור האבטלה הבלתי נסבל וחידוש הצמיחה המהירה, חייבים למצוא ביטוי נאות בתקציב 2002.

היצמדות עיוורת לשגרה המחשבתית הכלכלית שאיפיינה את תקציבי העבר לגבי היקף הוצאות הממשלה, אופן הקצאתן בין סעיפי התקציב וגודל הגירעון המתוכנן, אינה במקומה בנסיבות המיוחדות של כלכלת ישראל ובהתחשב בבעיות השעה החמורות של משק.

לרשות הממשלה הנוכחית יעמדו בתקציב 2002 יותר מ-20 מיליארד שקל (!) להקצאה בין סעיפי התקציב השונים. מקורם בעדכון ריאלי של כ-1% לפחות של תקציב 2001, בגירעון של עד כ-3% תוצר המותר על פי אמנת מאסטריכט וחיוני לנוכח המצב, ובהסטה של עד 3% מסעיף לסעיף, שהיא אפשרית ואף רצויה, לדברי שר האוצר עצמו. אלה משאבים תקציביים אדירים שיכולים לשמש הן ליצירת רווחה כללית, על ידי האצת תהליך הצמיחה הכלכלית (מוטת יצוא ותעסוקה), והן לטיפול ממוקד בבעיות חברה אקוטיות.

באותה מידה שבה בתקופת מיתון ואבטלה נדרש האוצר להגדלת הגירעון עד לתקרת "תוואי מאסטריכט", כמהלך כלכלי נכון וכמעט נטול סיכונים במונחים של יעדים משקיים אחרים, כך גם רצוי מאוד שהמדיניות המוניטרית שמנהל בנק ישראל תבטא לא רק את חוסר האמון של הבנק במדיניות האוצר, אלא גם את השותפות שלו באחריות להוצאת המשק ממשבר שנקלענו אליו.

בהקשר זה, הורדת שער הריבית הנומינלי במשק לרמה שתואמת את שער הריבית בארה"ב תהווה צעד ראשון בכיוון הנכון.

גם באירופה, "מולדת מאסטריכט", יש מדינות דוגמת איטליה, ספרד ואירלנד שמהרהרות ומערערות על קדושת תוואי הגירעון בנסיבות הכלכליות הפוקדות אותן, בזמן שאנחנו מבקשים להיות יותר קדושים מהאפיפיור עצמו, ועוד בתנאים כלכליים ומדיניים נחותים בהרבה.

מה שיקבע אם אכן מדובר בתקציב שמבשר על סדר יום כלכלי וחברתי חדש, ולא רק ברטוריקה חדשה ריקה מתוכן, יהיה בראש ובראשונה כמות המשאבים שיופנו לסעיפים החברתיים.

לפיכך, פחות מהקצאה כוללת של כ-10 מיליארד שקל לתקציבים החברתיים תשאיר את שאלת סדר היום החדש פתוחה וללא מענה (כ-3 מיליארד שקל לשלב א' במאבק לצמצום פערי ההכנסה ולחיסול תופעת העוני, כחלק מהרפורמה במס ההכנסה ובביטוח הלאומי; כ-2.5 מיליארד לשיפור באיכות החינוך, כהשקעה ארוכת טווח בתשתיות ההון האנושי, כולל 0.5 מיליארד לביצוע החלטות השופט וינוגרד בתחום ההשכלה הגבוהה; כ-2 מיליארד לטיפול מיידי במוקדי האבטלה ובתשתיות יוצרות תעסוקה; כ-1.5 מיליארד על מנת לעדכן את סל הבריאות; וכמיליארד שקל לשיפור איכות החיים בקהילה, ובמיוחד בקהילות בעלות היסטוריה ארוכה של קיפוח).

הפעם הצהרת כוונות לא תהיה מספקת; הפעם יהיה צורך בתוכנית עבודה "מושקעת", שתכלול מחויבות גלויה ליעדים ברורים של צמצום אבטלה וצמצום פערי הכנסה ועו