מישהו מייצג אותך?

מאת הדר חורש

המלה "בזק" היא תרגומה המדויק של המילה השימושית יותר "טלקומוניקציה". אלמלא בחרה חברת התקשורת הלאומית להיקרא "בזק", היתה המלה מעלה אבק בספרי החוקים, שם מכונים פרקי החוק העוסקים בטלקומוניקציה "חוק הבזק".

בחלק מהעיתונות הבינלאומית בילבלו בין תיקון החוק למהלכי ההפרטה של החברה. בעקבות הבלבול נזעק שר התקשורת, ראובן ריבלין, לשנות את שמו של חוק הבזק ל"חוק התקשורת". אבל "תיקון 25 לחוק הבזק", שאושר בשבוע שעבר בכנסת, מצטייר בעיקר כ"חוק הכבלים". למעט האפיזודה הבלתי צפויה של סעיפי הפורנוגרפיה, שהוחדרו על ידי הסיעות הדתיות, נחצבה מהצעת החוק, שהוגשה על ידי הממשלה בסוף 2000, חקיקה התואמת באופן מושלם את דרישות חברות הכבלים בתחילת הדרך.

בעניין הבעלויות הצולבות השכילה הכנסת לקבוע הסדרים שיגבילו את בעלות העיתונים ובעליהם רק באופן תיאורטי, בעוד שבאופן מעשי לא ייפול אחוז אחד משיעורי השליטה שקיוו בעלי העיתונים להשיג. במונח "בעלי העיתונים", אגב, מתכוונים מתנגדי הריכוזיות בעיקר, ואולי רק, לאליעזר פישמן, בעל השליטה בעיתון "גלובס" ומבעלי השליטה ב"ידיעות אחרונות".

הכבלים לא התנגדו במיוחד לחקיקת סעיפים לא מעשיים שעשויים לאפשר ליזמים להשתמש בתשתית הכבלים כדי לשדר ערוצים עצמאיים, וקידמו בכך את המטרה העיקרית: יחסית להיקפו, נחקק התיקון במהירות שלא נודעה עד כה בכנסת.

אנשי חברות הכבלים עשויים לומר שהיתה זו בעצם תוצאה צפויה של הדיונים: הדרישות לשינויים בשליטה בחברות הכבלים היו בלתי סבירות ופוגעות בזכות הקניין של בעלי השליטה. הדרישות לפתיחת תשתית הכבלים לשימושם של יזמים אחרים ("אנבנדלינג" ו"גישה חופשית לתשתית") היו לא מעשיות מבחינה טכנולוגית, או מבחינת מבנה השוק הישראלי. ייתכן שיש ממש בטענות אלה, אך הן רחוקות מלשקף את המצב לאשורו.

פורז חתר לשורה התחתונה

מקבילית הכוחות שהכשילה את משרד התקשורת בניסיונו להעניק לכבלים רישיון תקשורת בנוהל מזורז, ושלחה את הצדדים לכנסת, קרסה זמן קצר לאחר שהונחה הצעת החוק על שולחן ועדת הכלכלה.

13 מ-15 חברי הכנסת המאיישים את הכסאות הריקים של ועדת הכלכלה לא גילו עניין כלשהו בדיונים. מלבד יו"ר הוועדה, אברהם פורז, היה רק ח"כ מיכאל איתן מעורב בקידום החוק. מהרגע הראשון להליך החקיקה ועד סופו הבין פורז מה היא השורה התחתונה שאליה הוא אמור להגיע, ואליה חתר בחריצות מעוררת השתאות: על חברות הכבלים לקבל רישיון תקשורת במהירות ובמחיר שאינו עולה על המחיר שהן מוכנות לשלם.

ברוח זו הקפיד פורז לנהל דיונים מרתוניים ויעילים. חברות הכבלים יוצגו ברהיטות רבה על ידי סמנכ"ל דסק"ש , בני אינהורן, ועו"ד גדעון אביטל, ובדיונים חשובים במיוחד טרחו גם ארנון מוזס, בעל השליטה ב"ידיעות אחרונות" ובעל השליטה בעיתון, וסגן יו"ר דנקנר השקעות, משה גביש, להצטרף לדיונים. בתבונה רבה הקפיד אליעזר פישמן להימנע מהופעה אישית בוועדה. לפישמן יש נטייה ידועה להתבטאויות ישירות ופוגעות. נועם דיבורו של אינהורן והנאום הנעלב שנשא מוזס באחד השיאים הדרמטיים של הדיון שירתו את פישמן טוב יותר מהופעה אישית.

פורז הקפיד להאזין ברוב קשב לטענות חברות הכבלים, ולהקציב את זמן הדיבור של המנסים לנשוך בעקבי החוק והכבלים. באחד הרגעים המביכים השליך פורז מחדר את הוועדה את מנכ"ל אופק, ראובן סגן-כהן, שחטאו היחיד היה שביקש, בנימוס אך בתוקף, את רשות הדיבור, בזמן שפורז ביקש להחיש את הדיון.

לימינן של חברות הכבלים עמד משרד התקשורת, שהיה הגוף הפעיל בניסוח הצעת החוק והעמיד לרשות הדיונים את מנכ"ל המשרד והיועץ המשפטי שלו. מאז נכנס השר הנוכחי, ראובן ריבלין, לתפקידו, הצטרף גם הוא לדיונים. לריבלין יש קשר אישי מצוין עם פורז, וכשישבו השניים איש לצד רעו הטוב בראש שולחן הוועדה, היה קשה להבחין מי מהשניים הוא היו"ר. האינטרס של ריבלין, כמו זה של הכבלים, היה באישור מהיר של החוק, שיאפשר לו להרחיב את שירותי התקשורת בישראל ולהכניס את הכבלים לשוק האינטרנט המהיר.

מי שהיו אמורים לעמוד בחזית הוויכוח עם הכבלים היו אנשי משרד המשפטים. אחרי הכל, היה זה היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שכתב באפריל 2000 את הדו"ח המפורסם שהמליץ על חקיקה שתקבע את עקרונות השימוש ברשת ואת ביזור השליטה בכבלים. בסעיפי התיקון שאושר לא נותר כמעט זכר ל-49 עמודי חוות הדעת של רובינשטיין. מול האינטרס השווה מיליארדים של חברות הכבלים והלחץ הכבד שהפעילו פורז ומשרד התקשורת, יכול היה משרד המשפטים להציב רק את המשנה ליועץ, דוידה לחמן-מסר, ועוזרתה, נגה רובינשטיין.

היועמ"ש לא נכח בדיונים

בתחילת הדרך נהנתה לחמן-מסר מיוקרה ציבורית. גם אם נתפסה ללוחמנות יתר, היא נראתה כמייצגת אינטרס ציבורי ודמוקרטי, מול דורסנותם של בעלי ממון שחצנים ורודפי בצע. אבל ספק אם לחמן-מסר היתה הפרקליט הטוב ביותר שניתן היה למצוא לציבור בדיוני הוועדה. היא נגררה לעימותים מיותרים, בעלי אופי אישי, עם הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד תדמור - דבר שפגע ברצינות שייחסו לה אחדים מהמשתתפים.

עומס עיסוקיה בחקיקה הכלכלית גרמו לה לעתים קרובות להיעדר מישיבות חשובות, לאחר או להיתפס בלתי מוכנה בעת הדיונים. לחמן-מסר הקפידה להדוף בכל הזדמנות את הטענות שדו"ח רובינשטיין לא היה אלא חוות דעתה בעיטורים ניסוחיים ובחתימתו של רובינשטיין. אבל רובינשטיין, הלוחם הגדול בריכוזיות ענף התקשורת, לא הטיל מעולם את כובד משקלו האישי בדיונים, ולא הופיע בפני הוועדה.

משרד האוצר, שאמור היה לכפות על הכבלים תמורה מירבית לזכויות השימוש השנויות במחלוקת בתשתית, לא היה בן ברית ללחמן-מסר. המשרד יוצג בוועדה על ידי סגן הממונה על התקציבים, יואל נווה. לנווה יש נטייה לא ברוכה להאריך בהנמקות אקדמיות לטיעוניו, אך הוא זוכה להערכה, השמורה במסדרונות הכוח לאנשי מקצוע חסרי פניות ולטייסי קרב במילואים.

אבל הכבוד שזכה לא נווה לא היה משמעותי כשפורז הבין שאם הכבלים יידרשו לשלם סכום שכדאי להילחם עליו, תתעכב החקיקה כו