בפברואר האחרון מונתה לארה לוגן לכתבת החוץ הבכירה של רשת סי.בי.אס האמריקאית. כעבור חודש היא הצטרפה ליחידת נחתים של צבא ארצות הברית בסיור ברמאדי שבעיראק, ממערב לבגדאד. לוגן רצה עם החיילים כשנפתחה עליהם אש צלפים. החייל שהיה לפניה נורה ומת. לוגן, באופן אינסטינקטיווי, הפנתה את המצלמה שבידה אל עצמה, ניסתה לייצב אותה, ותוך כדי ריצה, כשהיא מתנשפת וברקע שורקים הכדורים, סיפרה לצופי החדשות מה בדיוק עובר עליהם.
לוגן, בת 35, היא העיתונאית הראשונה הממלאת את התפקיד החדש והיוקרתי של רשת סי.בי.אס, תפקיד ששכרו בצדו - חוזה של מיליון דולר לשנה, לפי ה"גרדיאן" הבריטי. מאז מינויה דיווחה מכמה וכמה מוקדי מלחמה, ולפני שבועות אחדים נחתה (שוב) באזורנו. מאז החלה הלחימה בצפון היא דיווחה מהגבול בזמן מטרי הקטיושות. בעוד כמה ימים תיסע לאפגניסטאן.
השטרות שבארנק מספרים את הסיפור
בקורות החיים שלה מופיע כמעט כל אזור עימות על הגלובוס - מוזמביק, סודאן, עיראק,
קוסובו וכמובן עזה ורמאללה. היא היתה הכתבת הזרה היחידה בעיראק כשהכוחות האמריקאיים פלשו. מלבד זאת היא ממלאת תפקיד בכיר בתוכנית התחקירים היוקרתית של הרשת, "60 דקות" (מייק ואלאס, שבמשך שנים היה עמוד התווך של התוכנית, הוא בעיניה דמות "אגדית" ומודל לחיקוי), וכן זכתה בפרסים על סיקור הסכסוך הישראלי?פלשתיני ברדיו של סי.בי.אס. אחרי כל זה היה משהו מוזר בעובדה שהפגישה אתה השבוע - ביום שבו הפציץ צה"ל את הבניין בכפר קנא - התחילה במספרה תל-אביבית, שבה נמשחה לכה אדומה על אצבעות רגליה.
לוגן פשוט מנצלת את הימים שנותרו לה בין סיקור הלחימה בישראל ובין נסיעתה לאפגניסטאן ("אם אני כבר באזור") לקצת טיפוח, ובאותה עת גם לראיון עיתונאי; הכתבת שלא נחה לרגע הרי לא תתמסר לדבר אחד בלבד, גם אם זה טיפול יופי. בכל מקרה היא לא מתנצלת על המעמד. היא מחליפה רשמים ידידותיים על הליפגלוס החדש שלה עם אחת מפקידות המספרה, לפני שהיא שולפת את הטיפ מהארנק שרק השטרות שבו מספרים את סיפור חייה - ראנד דרום?אפריקאי, ליש"ט בריטית, דירהאם של האמירויות, דולרים אמריקאיים ושקלים.
היא מתקשרת בטבעיות עם סביבתה; קל לדמיין אותה מדברת באותו אופן גם עם קצינים קשוחים. אם יעשו עליה פעם סרט הוליוודי היא יפה דיה כדי לגלם את עצמה; לא בכדי כינו אותה בעיתונות הבריטית "לארה קרופט" ?(ההבדל הוא שללארה לוגן עיניים ירוקות ושיער בהיר). וכדי שהתמונה תהיה ממש מושלמת, לפי כל העדויות היא מסתפקת באיפור קל בלבד בשידור.
כשהיא נשאלת אם ההקפדה על הטיפוח מבדילה אותה מעמיתיה הגברים, היא מגחכת: "ראיתי מספיק כתבים גברים עומדים מעל גופות מרקיבות ומסדרים לעצמם את האיפור והשיער לפני העלייה לשידור".
לאפגניסטאן היא נוסעת כדי לבחון את המצב במדינה במלאות חמש שנים לפיגועי 11 בספטמבר. יותר מכל היתה רוצה לראיין את אוסאמה בן לאדן. "זה יהיה שיא בקריירה", היא אומרת, אבל הוא בכלל בפקיסטאן, לדבריה, "ומדוע שייקח סיכון ויתראיין אצלי?"
האם העובדה שהיא עוזבת את האזור מסמנת את סופה של המלחמה, או שמא רק את סוף העניין שמגלה בה הציבור האמריקאי? "המלחמה נגמרה", היא קובעת, "בתוצאה הכי גרועה שיכלה להיות מבחינת ישראל".
לפקוח עיניים בדרום אפריקה
לוגן הגיעה לכאן עם חטיפת החייל גלעד שליט ודיווחה מעזה. בדיוק כשהיתה אמורה לצאת לחופשה במולדתה דרום אפריקה נחטפו החיילים בצפון והיא שינתה את תוכניותיה. תחילה הצפינה לחיפה ואחר כך לגבול.
לוח הזמנים הצפוף והוויתור על חופשה הם עניינים שבשגרה אצלה. כפי שהיא מעידה בעצמה, אין לה חיי חברה כלל. באחרונה גם נפרדה מבעלה, שחקן כדורסל אמריקאי מקצועי לשעבר ששמו ג'ייסון סיימון. על חיי תרבות היא איכשהו מצליחה לשמור: עכשיו היא קוראת בין השאר את "למי צילצלו הפעמונים". "המינגוויי הוא הרי כתב המלחמה האולטימטיווי", היא אומרת בחיוך.
היא נולדה בדרבן שבדרום אפריקה, ויש לה שבעה אחים ואחיות. בילדותה חיה בבית מפואר אופייני לפרוורים הלבנים, עד שהוריה התגרשו. "היינו בני המעמד הבינוני?גבוה בדרום אפריקה, שבמושגים עולמיים זה מאוד גבוה", היא אומרת. בדרבן גם למדה באוניברסיטה. יש לה תואר בספרות צרפתית מצרפת, ובמשך כמה שנים חיתה בלונדון, לפני שהמשיכה לארצות הברית.
"גדלתי בדרום אפריקה בתחושה שמשהו נורא קורה, והוא מעבר לתפישה שלי, מעבר להבנה שלי", היא מספקת הסבר לתחילת העניין שלה בעיתונות. "לא יכולתי לראות את זה, וכאשר התחלתי לחקור את מה שקורה - לא יכולתי שלא לראות את זה, ולא הבנתי איך לא ראו את זה קודם. נשאלתי הרבה פעמים אם תחושת האשמה מניעה אותי. לדעתי, זו תחושת אחריות".
פעם תיארה את המאבק נגד האפרטהייד כ"סיפור שיש בו חלוקה ברורה בין צודקים ללא צודקים". האם כך היא תופשת גם את הסכסוך הישראלי-ערבי? "לא", היא אומרת. "הוא הרבה יותר מסובך. הדת כאן היא מרכיב גדול. בדרום אפריקה לא היו קשרים של מאות ואלפי שנים לאדמה; קשר לכל גרגר חול. שם הסיפור היה פשוט - ללבנים היו כל הזכויות, לשחורים לא היו בכלל. זה היה מצב שלא יכול היה להתקיים".
היא רגישה לזכויותיהם של מיעוטים, מדברת על התחושות של יהודים באירופה ושל אפריקאים שחורים מחוץ ליבשת. "עלי אף אחד לא רואה שאני אפריקאית",
היא אומרת. אבל בתחום סיקור המלחמות היא דווקא המיעוט. בכתבה של רותם אברוצקי במהדורת "רואים עולם" של ערוץ 1, שעסקה בכתבים הזרים שהגיעו לסקר את המלחמה, צילם הכתב את לוגן עם האלוף בני גנץ וסיכם: "גם אלופים אוהבים בלונדיניות". כך, אחרי כל העבודה הקשה - "בלונדינית". "מזל שלא ראיתי את הכתבה", אומרת לוגן כשהיא שומעת על כך, ומחזירה לו באותו מטבע: "הסכמתי להתראיין כי אמרו לי שהוא חתיך".
זה לא היה כל כך מפחיד
העובדה שהיא אשה, אומרת לוגן, לא היתה מכשול בהצטרפותה לכל מיני צבאות בעולם, גם במדינות שלא הוכרו בהן זכויות של נשים. "הפקרתי בידי הצבא האפגני את החיים שלי. לגנרלים שם
"המלחמה נגמרה - ובתוצאה הכי גרועה שיכלה להיות מבחינת ישראל"
רותה קופפר
6.8.2006 / 17:58