"יין הופך יותר ויותר למוצר צריכה במקום מוצר תרבות"

חובבי יין רבים חושבים שהציונים המוענקים ליינות הם בעלי אמינות דומה לזו שיש לציונים שנותן מגזין "קונסיומר ריפורטס" למוצרים כמו מכוניות ומכשירי חשמל, אולם אין אף מבקר יין שעומד בתקנים הנוקשים של "קונסיומר ריפורטס", מגזין הפועל ללא כוונות רווח. "זה כל כך מוטעה ומטעה", אמר ויליאם טישרמן, עורך לשעבר של "WineEnthusiast".



עם זאת, כוחה של שיטת הדירוג מובן, עד כמה שהוא שטחי. הוא מספק נקודת אחיזה בעולם המבלבל של היין. אפילו מתנגדי השיטה מודים כי היא סייעה לשפר את האיכות של היין באופן כללי, ומומחים אומרים שהיא השפיעה על הפופולריות של ענבים מסוימים שהייננים בוחרים בהם.



"מדי יום נכנסים אנשים לחנות ואומרים לי שאינם מעוניינים לשמוע על יין שקיבל פחות מציון 90 מידי פרקר", אמר לארי לוונטל, מנהל פירסט אווניו וינטנר במנהטן. רוברט פרקר היה מבקר היין הראשון שהכניס לשימוש את שיטת 100 הנקודות ב-78', כשהחל לפרסם מדריך בשם "The Wine Advocate" מדי חודשיים. עד אותה עת היתה נהוגה שיטה של חמש נקודות, אם בכלל. לשיטתו של פרקר, ציון של 100-96 ניתן ליין יוצא מגדר הרגיל, 95-90 ליין מצוין ו-89-80 ליין מעל הממוצע עד טוב מאוד. הדירוגים נקבעים במבחני טעימה עיוורים.



צריכת היין בארה"ב החלה לעלות בשלהי שנות ה-60, אולם תחילה נמכרו בעיקר קנקני יין ויינות ממותקים. רק בשנות ה-80 החלו האמריקאים לאמץ ללבם יינות מעודנים ויקרים יותר. תעשיית היין בארה"ב נמצאת עתה בתור הזהב שלה, אומרים רבים, לא מעט בזכות שיטת הניקוד של פרקר - מכיוון שאנשים שלא שתו יין הסתמכו עליה כדי להבדיל בין יינות.



הדירוגים של פרקר ו-"Wine Spectator" של שנקן הם הנחשבים ביותר כיום, אם כי בפרסום בוחרים הקמעונים להציג את הניקוד המחמיא ביותר. "מי צריך את פרקר כשאתה יכול להמציא דירוג משלך?" אמר מייקל דה לואץ', סגן נשיא של יקב הוק אנד לאדר בקליפורניה.