הממ"דים הם פתרון למלחמה הקודמת

מה לא נעשה כדי להפוך את הנכסים שבבעלותנו למרחבים מוגנים מפני כל רע: קבלנים ויזמים ביצרו אותם בעבורנו בדלת פלדה, כיתרו בסורגים, התקינו מערכות אזעקה משופרות ואפילו בנו לנו ממ"דים - מרחב מוגן דירתי. ואולם השבועות האחרונים לימדו אותנו כי אין בכך די. גם הנכס המוגן והחדיש ביותר אינו עמיד באופן מוחלט בפני מלחמות או אסונות טבע. השאלה היא מה ניתן לעשות כדי למזער את הסיכון.

פרופ' אלישע טצה, מהנדס אזרחי מהפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, מפזר את ענני האשליה - אם עדיין נותרו כאלה - שאפשר להגן על מדינה שלמה באמצעות מבנים מוצקים. טצה טוען כי פיקוד העורף חסר ראייה קדימה. הנחיות המיגון שהעביר הפיקוד לאזרחים מסתמכות תמיד על לקחי המלחמה הקודמת. פרדוקס המיגון הביתי מזכיר לטצה דיון שבו נטל חלק באחרונה בחו"ל ועסק בהתגוננות מפני צונאמי. "דיברנו על תוכנית להגנת האוכלוסייה מפני הצונאמי, כשההנחה היתה שגלי הצונאמי יגיעו לגובה של 5 מטרים. אבל מה אם הגלים יגיעו לגובה של 7 מטרים?"

טצה סבור, לכן, שפגיעה בבניין היא עניין של הסתברות סטטיסטית. הוא לא חושב כי קיימות באמת אופציות מיגון סבירות שדייר בבית ממוצע יוכל להיעזר בהן.

גם האדריכל ד"ר עמי רן, עורך כתב העת "אדריכלות ישראלית", סבור כי הניסיון להתגונן מפני המלחמה הבאה על סמך הפקת לקחים מהמלחמה הקודמת הוא בעייתי. לא רק כי קשה לחזות את המלחמה הבאה, אלא כי בנייה היא עניין ממושך, בין השאר בשל הזמן הנדרש לקבלת האישורים השונים לבניין. "לדוגמה, במפעל אריזות גדול שתיכננתי", הוא מספר, "נדרשו 7 שנים ו-40 ישיבות כדי לקבל את האישורים. כשהבניין יקבל את כל האישורים, בעוד שנה-שנתיים, הוא ייבנה עם ממ"ד שהתאים ל-1998".

במלחמה הבאה, לא בטוח שהממ"ד של מפעל האריזות יהיה יעיל. את איום הגזים העיראקי מסמן רן כנקודת שהשפיעה על תפישת המרחב המוגן. לקראת המלחמה הנוכחית, הוא אומר, תוכננו מרחבים מוגנים העמידים בפני מתקפת גזים ולא בפני פגיעות ישירות של פצצות. הממ"דים אמנם עמידים גם ברמה מסוימת בפני רסיסים והדף - אבל אין להם כל סיכוי בפגיעה ישירה של פצצה.

ממ"דים סטנדרטיים יכולים לעמוד בפני הדף של פיצוץ מרוחק, השאלה היא כמה הוא מרוחק וכמה עולה לבנות את הממ"דים. למרות הפרנויה שיוצרת המלחמה, ובצדק, טצה מחזיק בדעה כי הממ"ד הוא תוספת יקרה מדי לעלות הדירה. בנוסף, הממ"ד לא תמיד נבנה בצורה טובה והוא גם תופס מקום חיוני בדירה. אם כבר, לדעתו, עדיף להחליף את חלונות ודלתות ההדף המאסיוויים, שגם כך קשה לא פעם לסגור בצורה אטומה, בחלונות ודלתות רגילים ולפחות ליהנות מהשימוש היום-יומי בחדר.

כהגנה מפגיעה ישירה, המקלט הקונבנציונלי הוותיק והטוב נראה כפתרון הרצוי. מלחמה, כמוה כהתגוננות מפני רעידת אדמה - לא ניתן לצפות אם תתרחש מחר או בעוד 100 שנה. טצה סבור לכן כי במבני ציבור, כמו בתי חולים, חיוני שיהיו מקלטים. לעומת זאת, רבים מהמקלטים בבניינים מתפקדים כמחסן ולא יעילים ברגע המכריע. רן מציע לתכנן מקלטים מסודרים, עם הפרדה לכל משפחה, שתמנע את החיכוכים הנוצרים מעירוב כפוי של הדיירים תחת קורת גג אחת, וגם מציע להכין מבעוד מועד את כל אמצעי הנוחות הנדרשים לשהייה ממושכת.

אפשרות אחרת שכבר מיושמת במבני קומות היא המרחב המוגן הקומתי (הממ"ק), הממוקם בחדר המדרגות. ארבעה ממ"קים בקומה, אחד לכל דירה, הופכים את פיר הבניין, הנחשב לאזור היותר מאסיווי של הבניין, לעמיד יותר בפני פגיעות ישירות. במקרה זה, גם אם ייהרסו הדירות בבניין, הפצצות לא יוכלו לממ"קים. הבעיה, אומר טצה, שהתקנות לא נאכפות. קבלנים חוסכים בשטח היקר של הממ"ק שאינו משווק כחלק משטח הדירה ומתכננים אותו בממ"דים שבקושי מספיקים. טצה מספר כי ביקר בבניין שבו הממ"קים היו כל כך קטנים עד ששימשו כמלונות לכלבים.

טצה נע בין הגישה שככלל אין הרבה מה לעשות כדי להגן על כל האוכלוסייה, לבין ההעדפה לא להפוך לאלבניה הזרועה במקלטים אטומיים, לבין מענה לצורך הטבעי בכל זאת בהגנה עצמית. זה לא שאין לו רעיונות קונסטרוקטיביים. הוא, למשל, חושב כי השוחות שכיכבו במלחמת העולם הראשונה, יכולות לשמש פתרון טוב לאזרחים בימינו. "האמצעים הפרימיטיוויים לפעמים יותר טובים מכל תחכום", הוא אומר. אפשר לחפור שוחות בגנים ציבוריים, לכסות אותן ובעת הצורך לפתוח אותן לשימוש הציבור.

"אולי אנשים ירגישו בשוחות כמו במחנה הסגר", טצה בכל זאת חושש מקונוטציות לא ראויות לרעיון השוחות. אבל יש לו גם רעיון לפתרון הבעיה של מתקפת גזים - איטום קטע של הבניין בחומר מיוחד הדומה לטיח. ואולי לא נותר אלא לאמץ את רעיון עיר האוהלים של גיידמאק.