בית המשפט העליון: מכירת שיכון ובינוי על ידי ההסתדרות כשרה

הסיבוב השני בהתגוששות בין חמשת חברי ההסתדרות - שר המשפטים לשעבר שמעון שטרית, עמי דוראון, עדנה דוראון, יואב קרול ואניטה יונגר - לבין בעלי השליטה בחברת שיכון ובינוי - חברת אריסון השקעות, מנכ"ל שיכון ובינוי עוזי ורדי-זר, ויו"ר מועצת המנהלים של החברה, אפרים צדקה - הסתיים היום בניצחון הרוכשים. השופט העליון אשר גרוניס דחה בתחילת השבוע את ערעור החמישה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשתם להתיר להם להגיש תביעה נגזרת בשם ההסתדרות נגד אריסון השקעות וכן נגד ורדי-זר וצדקה.



תחילת הפרשה ב-1996, עת שימשו ורדי-זר וצדקה כבעלי תפקידים בחברת שיכון ובינוי וניהלו בשם העובדים מו"מ לרכישת החברה מההסתדרות. לבסוף גובש הסכם, לפיו העובדים רכשו את החברה תמורת כ-307 מיליון שקל, כאשר במקביל הם מכרו 15% מהחברה לקבוצת אריסון. מימון הרכישה נעשה באמצעות הלוואות בנקאיות להן ערבה אריסון השקעות. ורדי-זר וצדקה, כבכירים בחברה, קיבלו במסגרת הרכישה נתחים נאים (3% לורדי-זר ו-1.5% לצדקה).



כארבע שנים לאחר מכן, מספר חברי הסתדרות ובראשם שר המשפטים לשעבר שמעון שטרית, החליטו לתקוף את העסקה באמצעות תביעה נגזרת שהגישו לבית המשפט. במסגרת התביעה, שהוגשה באמצעות עוה"ד משה ויעקב קפלנסקי, הם טענו כי ההסתדרות מכרה את החברה במחיר נמוך מדי. עוד טענו כי נסיבות המכירה מעידות כי נעשתה מניפולציה עם מכירת החברה לקבוצת אריסון ולעובדיה, במיוחד משום שורדי-זר וצדקה, שהיו מנהלי החברה, ניהלו את המו"מ מטעם העובדים תוך ניגוד עניינים, דבר שהוביל אותם ואת קבוצת אריסון להתעשר על חשבון חברי ההסתדרות. במסגרת המשפט, העיד ח"כ חיים רמון, שהיה יו"ר ההסתדרות בעת המכירה, ואמר: "מי שחושב שמכרנו את שיכון ובינוי בזול, הוא אידיוט".



ב-2004 החליט שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ניסים ישעיה, לדחות את התביעה. השופט ישעיה כתב כי טענות המערערים לגבי מכירת החברה בזול היו מגמתיות, והתעלמו בכוונה מנתונים נוספים שהתגלו בעת החקירות הנגדיות. הנתון המרכזי לו מייחס ישעיה חשיבות, הוא זה שלמעשה במסגרת העסקה נקבע כי ההסתדרות לא תאלץ לשלם לעובדים סכום של 250 מיליון שקל בגין זכויות סוציאליות.



גם בתפקודם של ורדי-זר וצדקה, שייצגו בו-זמנית את שני הצדדים לעסקה - העובדים והחברה - ולטענת התובעים תוך ניגוד עניינים, לא מצא השופט ישעיה פגם. לדבריו: "מוכן אני להניח כי צדקה וורדי-זר פעלו מתוך ניגוד עניינים כאשר ייצגו את שיכון ובינוי מצד אחד ואת העובדים מהצד השני. ניגוד עניינים מעין זה, אשר הוא לעתים בלתי נמנע, אינו מצביע ולו במרומז על קיומם של מעשי מרמה מניפולציות או על מעשי שחיתות". שטרית וחבריו לא ויתרו והגישו ערעור לבית המשפט העליון.



לדברי השופט גרוניס, בהסכמת השופטים עדנה ארבל ודבורה ברלינר, המערערים לא הציגו ראיה כלשהי להוכחת טענתם כי המחיר שבו נמכרה שיכון ובינוי היה נמוך מהמחיר הסביר. "המשיבים, לעומת זאת," הוסיף גרוניס, "הוכיחו כי מצבן הכלכלי של ההסתדרות ושל החברה עצמה היה בכי רע... לכך יש להוסיף כי הובאו ראיות מטעם המשיבים לפיהן לא היה לשיכון ובינוי כל דורש או קונה, לא כל שכן במחיר שביקשה ההסתדרות עבורה". בנסיבות אלה", סיכם השופט גרוניס, "ודאי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה הוכח בפניו כי המחיר ששולם בגין שיכון ובינוי היה המחיר הראוי".



השופט גרוניס אף לא קיבל את טענת המערערים, כי החסר בראיות מצדם שהביא לכישלון בהוכחת טענותיהם, נבע מכך שלא התאפשר להם לעיין בחוות הדעת לעניין שווי החברה שהזמינה ההסתדרות למכירה. לדבריו, הוא שוכנע כי אף אם המערערים היו מקבלים את חוות הדעת לידיהם, לא היה בכך כדי לבסס די הצורך את טענותיהם.



המערערים יוצגו על ידי עורכי הדין משה ויעקב קפלנסקי ואילו המשיבים יוצגו על ידי עוה"ד רם כספי גד טיכו, עמית מנור ופנחס רובין (ע"א 9491/04).