ניפוח מלאכותי של מניית נטרו , לקיחת עמלות מוגזמות ולא מדווחות וחתימת הסכמים עם משקיעי ולקוחות נטרו שהשפיעו על מחיר המניה לאחר הנפקתה - אלה הטענות שמעלה התובע רוברט גטנר בבקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בניו יורק (המחוז הדרומי) נגד שניים מחתמי ההנפקה - מריל לינץ' ורוברטסון סטיבנס.
המשקיע טוען באמצעות משרד עורכי הדין מיילברג, ווייס, ברשרד היינץ - שהגישו תביעות ייצוגיות גם נגד חברות אחרות עם קשר ישראלי, דוגמת אי.סי.איי - כי התשקיף של נטרו לקראת ה-IPO שלה, שהתקיים ב-18 באוגוסט 1999, כלל הצגה לא נכונה של העובדות. נטרו היא חברה המתמחה בתקשורת אלחוטית רחבת פס, והקשר הישראלי שלה הוא בדמות המייסד - גדעון בן אפרים.
מכל מקום, לקראת ההנפקה הראשונית בה מכרה החברה 5 מיליון מניות לפי מחיר של 8 דולרים למניה, היא הגישה מסמכי רישום לבורסה לניירות ערך, כולל תשקיף, אולם בכתב התביעה נטען כי הוא היה שקרי ומטעה מאחר שהוא גילה כי החתמים זכו לעמלה מסוימת, ואולם האמת היא שהעמלה היתה גבוהה יותר.
עמלות מנופחות
העמלות המנופחות נבעו, לטענת התובע, מביצוען של עסקות עם משקיעים: התובע משרטט סצנריו לפיו מריל לינץ' - שהיה החתם הראשי של נטרו - ורוברטסון סטיבנס היו מדווחים למשקיעים פוטנציאליים על הנפקות "חמות", ובתמורה היו זוכים בעמלות גם על רווחים שהמשקיעים היו מצליחים להפיק לאחר ההנפקה. נטרו, לדבריו, היא דוגמה לכך.
החתמים, לדברי התובע, היו מקצים חלקים ניכרים מהון המניות הרשום של החברה, והקונים הסכימו בתמורה לרכוש את המניות בסכומים קבועים מראש. התובע טוען כי מעבר לכך שהעמלות האמיתיות להן זכו החתמים היו גבוהות יותר מהדיווחים, הרי שהיתה לכך השפעה מכרעת על מחיר המניה, שנופחה לדבריו באופן מלאכותי בצורה זו. מדיווחים שמביא התובע מהעיתונות האמריקאית עולה כי לעתים העמלות היו בגובה של 25%-40% מהרווחים שלאחר ההנפקה, בעוד העמלות המקובלות הן של לא יותר מ-5% ביום ההנפקה.
במלים אחרות, המשקיע חשב כי המניה מטפסת כי יש אליה ביקוש רב, ואולם בתי ההשקעות "שיחקו" במניות, שעה שיצרו ביקוש מלאכותי. ההסכמים הללו של בעלי המניות היו מלווים בתקופות חסימה מסוימות (מעין Lock-Up), כך שה"דרישה" לרכישת המניה פוזרה על פני תקופה ארוכה.
ה-SEC בחקירה נגד רוברטסון סטיבנס
התובע אף מציין כי רשות ניירות ערך האמריקאית חוקרת מעורבות של השתתפות רוברטסון סטיבנס גם במקרים של הנפקות אחרות. גרטנר טוען כי הוא רכש את מניות נטרו סמוך להנפקה, כך שהתקופה המצוינת בכתב התביעה היא 18 באוגוסט 1999 עד ה-6 בדצמבר 2000.
"על החתמים היה לגלות את הפרטים המדויקים על החברה ואולם הם לא עשו כן", אומר התובע בכתב התביעה. הוא טוען, כי לפי התשקיף התשלום לחתמים היה של 56 סנט למניה, או 2.8 מיליון דולר ובנוסף, ניתנה להם אופציה להקצאת יתר של 750 אלף מניות במשך 30 יום. אולם לטענתו, הסכומים האמיתיים היו גבוהים יותר.
אם כך, מדוע התביעה היא עד ה-6 בדצמבר? אז, לדברי התובע, "האמת החלה לצאת לאור". לדבריו, ה"וול סטריט ג'ורנל" פירסם באותו היום כתבה לפיה הרשויות בארה"ב חוקרות פרשות בהן החתמים בהנפקות "חמות" יצרו הסכמים לתקופה שלאחר ההנפקה, וזכו בעמלות לא מדווחות. מדובר בהסכמים שנערכו בעיקר עם משקיעים מוסדיים או קרנות זריזות. יצוין כי DRW (דיין רושר ווסלס), שאף הוא שימש כחתם בהנפקה, אינו בין הנתבעים.
וכך, ביום המסחר הראשון שלה המניה עלתה ב-193%, והיתה "נראית הבטחה גדולה", לדברי התובע. אגב, בתקופת נשוא התביעה המניה הצליחה לזנק בכ-50%, כך שהתובע יכול היה בכל זאת לצאת ברווח אם היה מוכר את המניות ב-6 בדצמבר. אם היה ממתין איתן עד היום, היה מאבד כ-60% מערך החבילה מאז הנפקתה.
"חתמי נטרו ניפחו בצורה מלאכותית את מחיר המניה" - כך נטען בבקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה בארה"ב
גתית פנקס
31.7.2001 / 20:17