לרחלי וחיים ועקנין ארבעה בנים בגילאים 5-12. הכנסתו של חיים, בתוספת השלמת הכנסה, מגיעה ל-3,300 שקל. לפי נתוני הביטוח הלאומי, משפחה בת שש נפשות שהכנסתה נמוכה מ-6,346 שקל בחודש היא משפחה ענייה. איך חיים ככה? "אנחנו נתמכים על ידי גמילות חסדים", מספרת רחלי, "קשה מאוד לחיות מהכנסה שכזו. 1,200 שקל יורדים בתחילת החודש על משכנתה".
"את התיקים והביגוד אנחנו מקבלים יד שנייה", מוסיפה רחלי. "הארוחות לפעמים מגיעות מהמתנ"ס, לפעמים אוכל שנשאר מאירועים". חיים מנצל את כל שעות העבודה שמותרות לו מבחינה בריאותית. הוא מקבל 20 שקל לשעה, אך אלה רחוקים מלאפשר לו לפרנס את משפחתו בכבוד. על תוכנית ויסקונסין - ככלי להוצאת אנשים ממצוקתם התעסוקתית - הוא זועם: "המקום הזה הורס הרבה משפחות, צריך לסגור אותו. הוא לא עוזר, אלא רק משפיל אנשים". רחלי מספרת שזמן רב ניסתה להבהיר למנהלי התוכנית שמצבה הבריאותי אינו מאפשר לה להשתתף, אך טענותיה נפלו על אוזניים ערלות. "בסופו של דבר" היא מספרת, "איימתי שאכנס להריון רק כדי שלא אהיה חייבת להופיע למקום הזה". וכך עשתה, כיום רחלי בהריון נוסף.
ו' מסרבת להתראיין בשמה המלא. היא בת 30 ואם לארבעה ילדים קטנים. הקטנה מביניהם בת 3 והגדול בן 8, ש"אותר כמחונן", היא מציינת בגאווה. חייה של ו' השתנו כשנאלצה להתגרש. בעבר עבדה ב"מקורות", מאוחר יותר עבדה בבית מגורים לקשישים. ואולם המקום עבר לידי קבלן חדש אשר הביא עמו את עובדיו והיא נותרה מחוסרת פרנסה.
כך, ו' מצאה את עצמה מגיעה ללשכת התעסוקה ונשלחת לתוכנית ויסקונסין. לתוכנית נאלצה לקחת עמה את בתה הקטנה לאחר שהמדינה ביטלה את הסיוע בתשלום לגנים. הבטחת ההכנסה שהיא מקבלת הינה בסך 2,500 שקל לכל המשפחה. מתוכם, כל חודש היא משלמת 380 דולר שכר דירה. בידיה נותרים כ-800 שקל, לפני תשלום החשבונות. "אני מאלתרת", היא אומרת, "חיה מהלוואות ובמינוס. אין לי ריהוט משלי, כולנו משתמשים בארון אחד. את הפסח עשיתי בלי אוכל".
עכשיו, לקראת תחילת שנת הלימודים, קיבלה ו' מענק לימודים חד-פעמי שבאמצעותו היא אמורה לקנות ספרים לילדיה. הילדים, לדבריה, לא מפונקים ומצליחים להסתדר. "מי ששבע לא יודע מה זה רעב", היא מעבירה מסר לאחראים למצב החברתי ולחלוקת המשאבים בחברה. "החברה שלו עומדת להתפורר. נוצר פער חברתי עצום. אני מציעה לכל בעלי הכוח והכסף שינסו, פעם אחת, להיכנס לנעליים שלנו".
רוזה פודלש, 76, מתגוררת בשכונת פלורנטין בתל אביב. היא לא עונה להגדרה הרשמית והמטעה של "עוני", ואף מצוייה לפי נתוני הביטוח הלאומי מעל קו העוני. רוזה מקבלת 2,000 שקל בחודש מהביטוח הלאומי, קו העוני לנפש אחת עומד על 1,866. רוזה מדברת ללא מורא על מצבה, מתוך מודעות מוחלטת לכך שהוא לא באשמתה אלא באשמת מדיניות הממשלה. "אני אלמנה, אין לי שום פנסיות", היא אומרת. בעבר עבדה רוזה במתפרה ובעבודות מזדמנות נוספות. את חישוב הוצאותיה היא עושה בקפדנות של מי שאינו מאבד אף שקל. "300 שקלים לתרופות, 184 לשכירות בדמי מפתח, ועד בית, חשמל, מים". 1,300 שקל בסך הכל. לכך נוספות התרופות הבלתי צפויות, הנסיעות לקופת החולים והאוכל. "רק 615 שקלים נשארים לאוכל", היא מדייקת.
לרוזה שתי נכדות, 20 ו-22, ונכד בן 17. "מי שלא חווה את זה לא יכול להבין. אני לא קונה דגים, לא קונה בשר. כדי לחסוך את הקנייה של שבת אני מנסה תמיד להתארח ושהילדים שלי לא יבואו אלי, כי אני לא יכולה לעמוד בהוצאות". לגבי המדיניות הכלכלית היא אומרת: "הממשלה זו לא ממשלה. זרקו את הקשישים לכלבים. אבל לא רק אנחנו סובלים, אני רואה גם את המעמד הבינוני סובל, מפוטר. זה ממש עצוב לראות".
איך אפשר לחיות מ-2,000 שקל בחודש?
מיכל גרינברג
31.8.2006 / 14:12