דיזנהויז תשלם פיצוי בסך 41 אלף שקל לתובעים שלא נהנו מחופשתם

במערכת השיפוטית לא אוהבים להודות בכך, אך לפעמים גורלה של תביעה עשוי להיות מושפע מזהות השופט היושב בדין, לא פחות מאשר מהטיעונים שמציגים הצדדים.



ביום חמישי שעברביום חמישי שעבר פורסמה ב-TheMarker כתבה שעסקה בהחלטתו של שופט בית המשפט השלום בתל אביב, מנחם קליין, לדחות תביעה שהגישו זוג נופשים תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על נופשים ישראלים שמציפים את בתי המשפט בתביעות קנטרניות וטורדניות במקום "לשים את התקלות בצד ולהרחיקן מהזיכרון".



ואולם, פסק דין ארוך שנתנה בימים האחרונים שופטת אחרת בבית המשפט השלום בתל אביב, אסתר דודקביץ, מפגין גישה שונה לגמרי כלפי תביעות של נופשים, גם אם הן כוללות תיאורי אימים מפורטים שלא תמיד מתבררים כמדויקים, ואפילו אם התובעים מודים שלמרות הכל הם נהנו מאוד מחופשתם.



במסגרת החלטה זו פסקה השופטת דודקביץ פיצוי בסך 41 אלף שקל לקבוצה של 23 תובעים (1,800 שקל לאדם), לאחר שמצאה כי חלק מההבטחות שנתנה להם חברת דיזנהוז סיטונאי תיירות, לא התמלאו.



התובעים, שגילם הממוצע הוא 80 שנה, הצטרפו לטיול מאורגן בן 10 ימים למוסקווה וסנט פטרסבורג, אשר יועד לבני גיל הזהב. לטענתם הם שילמו 10,000 שקל כל אחד עבור השתתפותם בטיול, מחיר שהיה גבוה ב-25% ממחירם של טיולים במסלולים דומים שהוצעו לציבור הרחב שאינו משתייך לגיל הזהב.



טענתם העיקרית של התובעים היתה כי בניגוד להתחייבות החברה לשכן אותם במלון "מוסקווה" הממוקם במרכז סנט פטרסבורג, במשך ארבעה לילות, הם שוכנו באכסניה בת שלוש קומות ללא מעלית המרוחקת כשעה וחצי נסיעה ממרכז העיר.



לטענתם, הם נאלצו לבזבז מידי יום כ-4-3 שעות בנסיעות מהאכסניה למרכז העיר והנסיעות המתישות באו על חשבון מנוחה, כך שנאלצו לוותר על תוכניותיהם לבלות בערבים בתיאטרון ובמופעי תרבות. עוד טענו כי רמת האוכל באכסניה היתה מתחת לכל ביקורת ובמקום ארוחות דשנות בשיטה של מזנון חופשי (בופה), הם קיבלו ארוחה שהוגשה ישירות לצלחתם ללא כל אפשרות בחירה.



בפסק דין המשתרע על כ-30 עמודים סקרה השופטת את אחריותה של סוכנות נסיעות לליקויים המתגלים במהלך חופשה וקבעה כי ככל חוזה אחר, האחרונה אחראית בגין כל מצג שהוצג על ידה ולא תאם את המציאות.



לאחר שבחנה את הראיות שהוצגו בפניה, קבעה השופטת כי "המדובר במלון ייחודי וחביב, אך בהחלט לא כזה המתאים להרכב זה של קבוצת התובעים לאור גילם ולאור מצבם". לדברי השופטת, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר המזון הלא ראוי שהוגש להם, אך היא קבעה כי מיקומו במרחק של עשרות קילומטרים מהעיר לא תאם את ההבטחות ואין לראותו כ"מלון המצוי באזור העיר", כפי שטענה הנתבעת.



השופטת קבעה עוד כי התובעים הפליגו בתיאוריהם והגזימו לא מעט בטיעוניהם בנסותם להשחיר את המלון כאילו היה שחור משחור. עם זאת ציינה כי התובעים הודו בהגינותם כי בילו בכל האתרים שהובטחו להם ונהנו מהם לכל אורך הטיול.



לדבריה, משאירגנה הנתבעת טיול לבני גיל הזהב חלה עליה חובת זהירות מוגברת בעת החלפת מלון למלון הנמצא מחוץ לעיר ובמרחק נסיעה ארוכה. היא פסקה כי הפיצוי הנתבע על ידי התובעים בסך 20 אלף לאדם הוא מוגזם ביותר, וקבעה כי כל אחד מהם יפוצה ב-1,800 שקל.