המדינה טוענת, באמצעות עו"ד שירלי אנגלרד, שהיא מסכימה לעיקרון שלפיו המידע על מימון הוצאות משפטיות לעובדים ונבחרים אמור להיות גלוי. המדינה אף הסכימה לחשוף טבלה שבה יותר מ-100 רשומות, המפרטות את ההוצאות המשפטיות בהן נשאה המדינה מ-2001 ועד 2006. עם זאת, בטבלה לא מצוינים שמות העובדים או נבחרי הציבור שעבורם הוצאו ההוצאות ותפקידיהם; בטבלה מצוין רק המשרד הממשלתי שממנו מגיע אותו אדם. גם ההליך המדויק שננקט נגד אותו עובד או נבחר אינו מפורט בטבלה.
הנימוק הרשמי לסירוב המדינה למסור פרטים מלאים על השתתפותה בהוצאות המשפטיות הוא האפשרות לפגיעה בפרטיות של אותם עובדים ונבחרי ציבור הזוכים להשתתפות זו, ולפגיעה בפרטיות של עורכי הדין שגובים את שכר הטרחה שמשלמת המדינה. בנוסף, טוענת המדינה, חוק חופש המידע, המחייב אותה לגלות מידע מהסוג המדובר, מורה כי יש לקיים שימוע לצד שלישי העלול להיפגע מהחשיפה. אי לכך, חשיפת המידע תחייב קיום שימועים לכל אותם עובדים ונבחרי ציבור שמידע על אודות ההליכים שלהם אמור להיחשף, וכן לעורכי דינם. במקרים רבים מידע זה כולל מידע שאינו שייך להליך עצמו, כגון מצב רפואי, כלכלי וכדומה. לטענת המדינה, מדובר בנטל לא סביר. לבסוף, טוענת המדינה, יקשה עליה לעבור על כל המידע הקיים ולמחוק ממנו פרטים מזהים ולא רלוונטיים, והיא מסרבת גם לכך.
העמותה, מנגד, אינה דורשת חשיפה של פרטים על עובדים זוטרים שקיבלו הגנה משפטית, אלא שלדעתה המידע על מימון ההוצאות המשפטיות של נבחרי ציבור ובכירים בשירות המדינה, כגון מנכ"לי משרדים, חייב להיות חשוף. גילוי מעין זה, המתייחס למספר אנשים מצומצם יחסית, אינו דורש נטל של עריכת שימועים רבים או עבודה מאומצת של מחיקת פרטים.
מעיון בטבלה ניתן ללמוד כי במקרים רבים הוועדה מאשרת מימון הוצאות משפטיות בסכומים גבוהים בהרבה מהסכום המרבי - 23 אלף שקל, בפרט כאשר מדובר בנבחרי ציבור. ניתן אולי לשער כי נבחרי הציבור מצטיידים בעורכי הדין הידועים והיקרים ביותר, שעלותם גבוהה, ונקלעים להליכים ממושכים ומורכבים יותר. לדברי עו"ד אילן יונש, המייצג את התנועה לחופש המידע, האבסורד הוא שנבחרי הציבור ועובדי המדינה רשאים לבחור בעורך הדין כראות עיניהם. כאשר בוחרים בעורך דין יקר, לוועדה יותר קל לאשר 'נסיבות מיוחדות' המצדיקות חריגה מתקרת ההשתתפות בשכר הטרחה. כל המוסד הזה צריך להיות נתון לפיקוח ציבורי, וכיום הוא לא".
לשם המחשה בלבד, ב-2003 אושר לנבחר ציבור במשרד לביטחון פנים החזר של 490 אלף שקל בגין הוצאות משפטיות בהליך פלילי; ב-2004 אושרו הוצאות בסך 168 אלף שקל לנבחר ציבור במשרד ראש הממשלה בגין ייצוג בוועדת חקירה; ב-2002 אושרו לנבחר ציבור במשרד ראש הממשלה כ-96 אלף שקל בגין ייצוג בבג"ץ, ועוד 150 אלף שקל בגין ייצוג בפני ועדת חקירה. גם לנבחר ציבור במשרד לביטחון פנים אושר באותה שנה מימון משפטי בסך 150 אלף שקל בגין ייצוג בוועדת חקירה.
המידע שהועבר על ידי המדינה עד כה אינו מספק, והוא בגדר התחכמות לשמה. מי שמעיין בטבלה שהוצגה צריך לעסוק בניחושים מי היה אותו נבחר ציבור באותו משרד ובאותה השנה, ובפני אילו ועדות חקירה הופיע. אם היו יותר מוועדת חקירה פעילה אחת באותה שנה או שנבחר הציבור התחלף במשך השנה, אין אפשרות להצמיד הוצאה משפטית לאדם מסוים או להליך מסוים.
בכל הנוגע לנבחרי ציבור, התאמה בין שכר הטרחה ששולם להליך שנוהל ולמועד שבו שולם שכר הטרחה יכולה להניב מסקנות בכל הנוגע לזהות נבחר הציבור שעבורו שלום שכר הטרחה. למשל, ידוע כי ועדת אור לעניין אירועי אוקטובר 2000 ישבה על המדוכה עד 2002, ונחקרו על ידיה השר לביטחון פנים שלמה בן עמי וראש הממשלה אהוד ברק. לפיכך, ניתן להניח כי הוצאות שכר הטרחה שנעשו בגין ייצוג בוועדות חקירה באותה שנה התייחסו לשניים אלה. ב-2003 נחקר מי שהיה השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, בפרשה שכונתה "דרך צלחה", ולכן ניתן אולי לייחס את הוצאות שכר הטרחה בגין הליך פלילי באותה שנה אליו. בג"ץ הפחית את סכום ההשתתפות שאושר להנגבי מ-300 ל-100 אלף שקל.
מהמדינה נמסר בתגובה כי חמור שהטבלה שהומצאה לבית המשפט הגיעה בכלל לידי העיתונות, וכי מבחינתה גם זה מיותר, וודאי שאין לחשוף מידע מעבר לזה שמופיע בטבלה מעל דפי העיתון.
המדינה מממנת לעובדיה ולנבחריה הוצאות משפטיות - אך מסרבת לחשוף למי וכמה
ארנון בן-יאיר
20.9.2006 / 9:25