לאן נעלמה מאיה בוסקילה ולמה הסכימה ל-14 שנות שעבוד מוסיקלי?

בעיצומה של הצלחתה המטאורית הופתעה מאיה בוסקילה לגלות שהאנשים היצירתיים ההם מסלקום הגו משחק וירטואלי לילדים שבמרכזו עומדים, איך לומר, שדיה. "במשחק אני שרה על במה, ויש שומר שככל שהוא הודף יותר מעריצים, ככה גדל לי הציצי", היא מספרת. היא תמיד היתה מוכנה לעשות הרבה כדי להתאים את עצמה לתכתיבים של רוברט (רוברטו) בן-שושן, סוכן הדוגמניות שגילה אותה, אבל הפעם, היא אומרת, זה היה יותר מדי. "רוברט אמר: 'זה גאוני, גאוני, גאוני'. ואתה, אתה מרגיש טמבל לחשוב שזה לא טוב כשכולם מסביב חושבים שזו היציאה". בן-שושן טוען שבוסקילה ידעה על המשחק מראש.



היא יושבת על קצה הספה, פניה נקיות מאיפור, לשם שינוי. מלודרמטית כתמיד, מניפת הריסים שלה מרפרפת על עיניים יבשות. "אין לי כבר דמעות לבכות", היא אומרת, ממש כמו בשורה מתוך שלאגר עתידי שלה, אבל כשהיא מדברת על ה"געגועים" לקהל, מתלחלחות העיניים קלות. "אני כועסת וכואב לי ואני רוצה לחזור לשיר, אני רוצה לחזור לבמה".



הימים הנוראים של מאיה בוסקילה לא התחילו השבוע. עד לא מזמן קשה היה לפספס אותה: מופיעה על במה, או על מסך, או מקדמת דיסק/הופעה/פסטיגל/סרט/יומן נוער/קמפיין בגדים, או סתם מופיעה בחתונה של חברים עם כיס עמוק.



אבל לפני חצי שנה היא נעלמה. מי שהחזיקה בשני פרסי עמ"י ובתקליט פלטינה, היתה תגלית/זמרת/פריצת/רינגטון-זהב השנה ואפילו זכתה לפארודיה מובילה ב"ארץ נהדרת", הושבתה מפעילות. כבר כמעט חצי שנה שבוסקילה מצויה בסכסוך משפטי עם הסוכנים-מפיקים שלה, רוברטו ואייל מלול. מתוקף הסכם כובל, שעליו חתמה בראשית דרכה, היא מנועה מלהופיע, להקליט או לפעול עצמאית ללא הסכמתם, ובאין הסכמה, אין בוסקילה. "נמאס לי כבר לשמוע: בנו אותך, עשו אותך, יצרו אותך, את בובה על חוט", היא אומרת. "אני לא. לקחתי החלטה קשה, לעזוב את הקן שבניתי, וזה מאוד מפחיד. גם אם זה נראה כמו צעד אמיץ, אני הכי מפחדת בעולם כי אני עדיין בתוך הכאוס".



למה בכלל עשית את הצעד הזה?



"הגעתי למקום שלא זיהיתי את עצמי. אני לא רוצה להרגיש כלואה, אני רוצה להגיד מה שבא לי, בלי שאף אחד יכעס עלי. אני לא מסירה מעצמי כל אחריות. אני נתתי לזה לקרות".



למה חתמתי



שיטת ה"איך בונים זמרת פופולרית" נוסתה בהצלחה יתרה על בוסקילה. הסיפור כולל את כל קלישאות הסינדרלה. ילדה נתנייתית שכבר בגיל תשע זכתה בפסטיבל הילדים המקומי ומאז לא הפסיקה להתרוצץ על כל במה אפשרית, לפעמים כזמרת בלהקת חתונות, לפעמים כמלצרית מזמרת; צעירה תחרותית שהתערבה יום אחד עם זמרת מתחילה אחרת מצפון השרון, שרה חדדאטוב, מי מהן תעשה את זה קודם. המתחרה נעשתה שרית חדד, בוסקילה המשיכה לחלום.



ואז, לפני פחות מארבע שנים, היא נתנה את הופעת ההתגלות שלה על במת חובבים בתל אביב, עם גרסת כיסוי משכנעת לשיר של וויטני יוסטון. גם בן-שושן ומלול היו שם. "לא התכוונתי לגלות אותה", שיחזר בן-שושן בראיון. "אבל באותו ערב היתה לי צמרמורת. אמרתי לה: 'בטח מישהו עושה אתך משהו'. היא סיפרה שהיא חתומה בחברת תקליטים (הליקון) ולא קורה אתה כלום". בן-שושן ניסה להכיר לה "כל מיני אנשים שמתעסקים עם זמרים וזמרות", וכשראה שהעסק לא זז החליט לקחת אותה תחת חסותו.







על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים באוקטובר 2003 - הסכם דרקוני שקשה לדמיין קשוח ממנו בשוק הבידור - התחייבה בוסקילה להתקשר עם בן-שושן לשבע שנים, עם אופציה לשבע שנים נוספות, "על פי שיקול דעתו הבלעדי" של בן-שושן. עוד נאמר בהסכם כי בן-שושן ישלוט בחייה האמנותיים שליטה מוחלטת: "המפיק ישמש כסוכן, אמרגן, מפיק, מו"ל ומנהל עסקים יחיד ובלעדי בכל הקשור לפעילותו האמנותית והמקצועית של הזמר, מכל מין וסוג שהוא, בין בשכר ובין שלא בשכר, בישראל ובחו"ל". בן-שושן, בשיחה אתו, מתעקש שמדובר בחוזה סטנדרטי, שאותו הוא העתיק לדבריו מחוזה של אמן אחר בחברת תקליטים גדולה.



בוסקילה טוענת שלא הקדישה מחשבה למשמעות הסעיפים הללו. היא רק חיפשה מישהו שיוציא אותה מחשכת האלמוניות. אין סיפור מוכר מזה בשואו-ביז. "זה נורא קשה כשאתה אנונימי ואתה מאוד רוצה להצליח, לא אכפת לך לאן לוקחים אותך. כל כך רציתי להצליח, לשיר, להיות שם, איפה שהיו כל אלה שקינאתי בהם. אפילו לא קראתי על מה חתמתי, אמרתי מה שיהיה יהיה".



החוזה לא השאיר מקום לספק. הוא הגדיר את בוסקילה כחומר בידיו של בן-שושן. "מוסכם ומוצהר כי כל היצירות, השירים, הביצועים, הלחנים, העיבודים העיצובים וכל חומר אחר הם רכושו הפרטי של המפיק", נאמר באחד מסעיפיו.



אז גם את אחראית להתקשרות הזו. רצית להתפרסם בכל מחיר.



"הייתי ילדה שבגיל היא כבר לא כל כך ילדה, והרגשתי שבעידן של היום, אם אני לא בת 22 איבדתי את הרכבת. מבחינתי הם היו התחנה האחרונה".



הסוכנים בחרו בשבילך את כל הדרך, או שהיה לך חלק בבניית המותג "מאיה בוסקילה"?



"לא היה לי חלק במותג הזה שנקרא מאיה בוסקילה. חוץ מזה שאני קיימת, אני לא חושבת שהייתי חלק מהמותג הזה. הייתי לא אני".



לאיזו תדמית היית מחויבת?



"קודם כל הסקסית, הפרובוקטיווית, הדוגמנית השחקנית, זו שמודה בכל רגע לזה שהמציא אותה, ברא אותה ויצר אותה ורק אחרי זה, בסוף, היא גם זמרת".







מ"זמרת שלא היו מוכנים להשקיע בה שקל וחצי", הסביר בן-שושן ל"ידיעות אחרונות", הפכו הוא ומלול את בוסקילה ל"דיווה בהתהוות". היא בתורה נדרשה לפזר בנדיבות קרדיטים ליוצרים. "סוכנים שעוסקים במוסיקה לשם המוסיקה לא אמורים להיות מפורסמים כמו הטאלנט, אבל בגלל שלי תמיד נתנו את הרגשה שהם עשו אותי, ושהם הסיפור, הייתי חייבת להזכיר את השם שלהם בכל דרך אפשרית".



צרודה פסיכוסומטית



כשמבקשים מבוסקילה תיאור של יום אופייני בחייה תחת בן-שושן, היא מבקשת לדבר במסות. "למה יום? בוא אספר לך על חודש שלם". זה נשמע פומפוזי, אבל כשיורדים אתה לפרטים מבינים שהבחורה עבדה, איך לומר, בשביל מישהו.



"תבין", היא מתחילה, "אמנים בארץ שעושים פסטיגל לא עושים במקביל שום דבר אחר