הפקידים שהמציאו את לבייב, תשובה ופישמן

השבוע הצטרף לב לבייב, בעל השליטה בחברת ההשקעות אפריקה-ישראל, למקהלת אנשי העסקים המתלוננים על הרגולציה בישראל: "הרגולציה במדינה בלתי נסבלת", אמר המיליארדר הצעיר לכתב העיתון "במשפחה" שהתארח במטוסו הפרטי.



נניח שמתנת החג של ראש הממשלה, חביבם של בעלי ההון הגדולים, תהיה חיסול הרגולציה במשק והגליית כל הפקידות הכלכלית הבכירה לרשות הפלשתינית. המפקחים על הבנקים והביטוח, הממונה על ההגבלים, יו"ר רשות ני"ע, מנכ"לי משרדים ממשלתיים וחשבים כלליים, כולם יישלחו הרחק מכאן, וייתנו סוף סוף למשק לעבוד. מה יקרה אז? מה יגידו בעלי ההון תשובה, לבייב, דנקנר, פישמן, בינו, ויסמן, עופר וחבריהם? כיצד יקבלו הם את חיסולה של שכבת הפקידים, שתפקידה להגן על הצרכנים ולהגביר את התחרות?



מי שעוקב אחר שועי האלפיון העליון ואחר סוללות היועצים והלוביסטים שלהם ושופריהם עלי אדמות, ובעיקר אחר איומיהם לעזוב את ישראל "בגלל הפקידים", עשוי לחשוב שיהא זה יום של משתה גדול. יום של התרוממות רוח וחזרה מסיווית ומיידית של הון שעבר לחו"ל להשקעות ענק בנגב, בגליל וביצירת מקומות עבודה חדשים.



אל דאגה. זה לא יקרה. נהמר כאן שאפילו אם הרגולטורים יוגלו, יעזבו יחד עמם כמה מעשירי ישראל - הרי הם לא היו כה עשירים אלמלא אותם פקידים. כמה מהעסקות המדהימות שנרקחו כאן, לא היו יוצאות לפועל לעולם לולא אותם רגולטורים קטנוניים. רגולציה נועדה אמנם להגביר את התחרות במשק ולהגן על הצרכנים, אבל הרבה לפני שהיא ממלאת את תפקידה זה, היא דואגת תחילה לעשירים.



הצרכנים נמצאים רק במקום השלישי במצעד הנהנים. אנשי העסקים הם הראשונים, אחריהם נהנים הרגולטורים עצמם, שזוכים להזדמנות להפגין את כישוריהם ולהתחכך עם בעלי ההון. ורק בסוף, הצרכנים.



מה לא נאמר על הפקידים? הם חוסמים, הם מעכבים, הם מגבילים, הם אוסרים, הם מחייבים, הם מתערבים, הם מקצים. הכל נכון. אבל על כל איסור, מישהו נהנה. כל בלימה של שחקן גדול נותנת הזדמנות לשחקן גדול אחר. כל חקיקה כלכלית מולידה עסקים שמתפרנסים ממנה. וזה עוד לפני שדיברנו על המעגל השני של הנהנים עורכי דין, רואי חשבון, יועצים, פרסומאים, יח"צנים ולוביסטים, שמסבירים מדוע מדובר ב"מקל בגלגלי הצמיחה", "פגיעה קשה בשכבות החלשות", "התערבות גסה בחופש העיסוק" ומה לא. אלו מסבירים וגוזרים קופון, תוקפים וחותכים ריטיינר.



מקובל לראות ברגולטורים את שורש כל הרע. הם בולמים את ההתפתחות המשק, לא נותנים לעבוד ולא מאפשרים לעסקים לנשום; המציאות היא כמובן הפוכה. הרגולציה תורמת לבעלי ההון ולעסקים יותר הזדמנויות עסקיות מכל גורם אחר. היא זו שמביאה להם על מגש הצעות עסקיות ותקציבים שלא היו מגיעים אחרת.



הנה דוגמה קטנטנה דווקא ממגרשם הביתי של העיתונים: בטח נתקלתם באחרונה במודעות של חברת ההשקעות פריזמה. איך אפשר לפספס אותן? ובכן, מדובר בחברת השקעות חדשה ששופכת מיליוני שקלים שמפרנסים פרסומאים, מפיקים, מעצבים, מכיני שלטים, אנשי דפוס ועיתונים שנהנים מתקציבי הפרסום שהחברה מוציאה בנסיונה לשמור על מאגר לקוחותיה.



מעבר לכך, פריזמה גם גייסה בחודשים האחרונים עובדים רבים כדי להקים חברת השקעות חדשה שתציע את שירותיה לקהל הישראלי. אותה פריזמה לא היתה באה לעולם אלמלא "ועדת בכר", ועדה של רגולטורים שהחליטה לפרק את הבנקים הגדולים מקופות הגמל וקרנות הנאמנות כדי לצמצם את ניגודי האינטרסים והריכוזיות בשוק ההון הישראלי. בעוד כמה שנים נדע מה עלה בגורלה של פריזמה, ואם חברות הביטוח שקנו את שאר נכסי הבנקים הצליחו להשתמש בהחלטות הוועדה כמנוף לפיתוח עסקיהן.



בינתיים, אפשר ללכת עשר שנים אחורה ולראות כיצד ועדה מושמצת אחרת, ועדת ברודט, הצמיחה כאן דור של משקיעים אגדיים. יצחק תשובה ולב לבייב הם שניים מהיזמים המוכשרים והנערצים כיום בישראל. לפני עשור הם היו די אלמונים. עד אמצע שנות ה-90, לבייב כונה בעיתונות "יהלומן חרדי מסתורי" ואילו תשובה ענה לתואר "קבלן נתיינתי בינוני".



ואז באו הרגולטורים, והחליטו לצמצם את כוחם של הבנקים הגדולים שחלשו על כל חלקה טובה במשק. הם אילצו את בנק הפועלים ובנק לאומי להיפרד משורה של חברות שהחזיקו: הפועלים נאלץ למכור את כור ואת כלל וגם את חברת דלק, ולאומי נאלץ למכור את אפריקה ישראל ומגדל. והנה, הקבלן מנתניה קנה את דלק ב-1998 תמורת כ-100 מיליון דולר ובכשרונו העסקי השתמש בה כבסיס ליצירת אימפריה עסקית בשווי נוכחי של 2 מיליארד דולר, החולשת על תחנות דלק, יבוא רכב, נדל"ן ולאחרונה אף חברת ביטוח.



לבייב לקח את אפריקה ישראל, יצק לתוכה פעילויות חדשות והעלה את שוויה מ-400 מיליון דולר לפני עשור ל-3 מיליארד דולר כיום.



לבייב ותשובה הם היום דמויות עסקיות נערצות, אבל ספק אם היו כאלה אלמלא ניתנה להם ההזדמנות לרכוש חברות ישראליות שנשלטו במשך שנים על ידי שני הבנקים הגדולים. ספק אם הבנקים ששלטו אז באפריקה ישראל ובדלק היו מוכרים את החברות לולא אילץ אותם המחוקק לעשות זאת. ואם העסקות האלה לא היו יוצאות לפועל לבייב לא היה לבייב, ותשובה לא היה תשובה.



אבל לא רק הם. קחו למשל את אליעזר פישמן, שנאלץ למכור בימים אלה את חלקו בחברת כרטיסי האשראי כאל, כדי לפרוע הלוואות שנטל מהבנקים לצורך ההימור הכושל על הלירה הטורקית. בסוף העשור הקודם החליטו בבנק ישראל שיש להפריד את השותפות רבת השנים של בנק לאומי ובנק דיסקונט בחברת כרטיסי האשראי כאל; בנק אחד חויב למכור את חלקו, ובנק השני אמור היה להקים חברה חדשה וכך לתרום להגברת התחרות בשוק שהיה דואופוליסטי במשך שנים. לאומי נלחם בהוראה. דיסקונט נזעק. הרגולטורים נצלבו והושמצו, אך פירוק השותפות יצא לדרך.



דיסקונט היה זה שזכה בויזה כאל, אבל לא היה מסוגל לעכל את העסקה לבדו, ולכן גייס שותפים. אחד מהם היה אליעזר פישמן, שרכש 24% מחברת האשראי. במשך שנים ניסה פישמן להשיג דריסת רגל בתחום הפיננסי ואף התמודד על רכישת בנק הפועלים, אך כשל. רכישת כאל היתה דרכו להיכנס למגרש הכלכלי. הוא עשה זאת