פסיקה תקדימית בבריטניה תגדיל את חופש הביטוי ותרחיב את ההגנה על עיתונאים מפני תביעות דיבה

הערכאה המשפטית העליונה בבריטניה קיבלה פסיקה תקדימית, שעשויה לעודד את העיתונות החוקרת באומה, שעיתוניה ידועים יותר בתיעוד שערוריות צהובות. בית המשפט העליון, המיוצג בבריטניה על ידי קבוצת שופטים בבית הלורדים המכונה "The Law Lords", קיבל את ערעורו של העיתון "וול סטריט ג'ורנל" בפסיקה תקדימית, המספקת לארגוני מדיה הגנה חזקה יותר מפני תביעות דיבה.



לפי הפסיקה, עיתונים ורשויות שידור הנוהגים באחריות ומדווחים על עניינים בעלי חשיבות לציבור אינם צריכים עוד לחשוש מתביעות דיבה. הפסיקה, המצדדת בטיעון ה"עניין לציבור" כהגנה, מקרבת את חקיקת הדיבה בבריטניה לזו שבארה"ב, שם לאמצעי התקשורת חופש רב יותר לדווח על דמויות ציבוריות - כל עוד הן נוהגות באחריות. עד כה, פורשו חוקי הדיבה באופן כזה שעל מנת להוכיח חפות היה על אמצעי התקשורת להוכיח את אמיתות הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") או להוכיח כי נקטו שורה ממוקדת של צעדים לפני הפרסום.



חמישה שופטים ביטלו פסיקות נגד "וול סטריט ג'ורנל אירופה" שהתקבלה בדצמבר 2003, וביטלו את פיצויי הנזיקין בסך 40 אלף ליש"ט שהצטווה לשלם לאיש העסקים הסעודי, מוחמד ג'מיל, והחברות שבבעלותו. התביעה נסבה על מאמר שטען כי הרשויות בסעודיה עוקבות אחר חשבונות הבנק של עשירי המדינה על מנת לחפש עדויות לתמיכה בטרור.



השופטים פסקו, כי הערכאות הנמוכות יותר פירשו בצורה מגבילה מדי פסיקה ישנה יותר, וקבעו הנחיות לבתי המשפט במקרים עתידיים. השופטים קיבלו את העמדה, כי תחקיר העוסק בעניין בעל חשיבות לציבור - האשמות שלא ניתן בהכרח להוכיחן - אינו יכול לשמש עילה לתביעת דיבה באם פורסמו באחריות. לגבי מידת האחריות, קבע בית המשפט העליון כי שופטים ש"יש בידם זמן וראייה לאחור, לא צריכים לערער על החלטות עריכה שהתקבלו במערכות חדשות העמוסות".



לדברי עורכי הדין, הפסיקה מצמצת את ההשפעה המגבילה של חוקי הדיבה על חופש הביטוי בבריטניה. לורד הופמן, שהקריא את הפסיקה הסופית, אמר כי השאלה בכל מקרה לגופו צריכה להיות האם אמצעי התקשורת "נהג בהגינות ובאחריות באיסוף ופרסום המידע". בהנחה שאכן כך נהגו, לא ניתן יהיה להגיש נגדם תביעות דיבה. ליידי ברנדה הייל, אחת מהשופטות, אמרה כי "אנו זקוקים ליותר עיתונות רצינית בבריטניה, וחוקי הדיבה צריכים לעודד זאת, במקום להגביל".



מוחמד ג'מיל אמר, כי "מה ש'וול סטריט ג'ורנל אירופה' כתב בפברואר 2002 היה שחשבונות הבנק של קבוצת עבדול לטיף ג'מיל היו תחת מעקב בהוראת הרשויות בארה"ב. זה לא היה נכון. בית המשפט ובית המשפט לערעורים פסקו כי מדובר היה בדיבה. בית הלורדים קבע כי לא מדובר בדיבה כיוון שהיה סביר שהעיתון ידפיס משהו שקרי. שיהיה. כל מה שרציתי היה להוכיח כי ההאשמות אינן נכונות".



בהליך המקורי, לא ניסה "וול סטריט ג'ורנל אירופה" להוכיח את אמיתות המאמר, אלא אמר כי מקורותיו בריאד חוששים מפעולת תגמול מהרשויות בסעודיה. טענתו העיקרית של העיתון היה שהנושא הוא בעל עניין לציבור כיוון שהראה כי סעודיה משתפת פעולה במלחמה בטרור.