בני המשפחה יפוצו ב-900 אלף שקל בגין 46 השנים שבהן בנם היה יכול לעבוד

ההליכים בתיק התנהלו מאז 95' בבית המשפט המחוזי בירושלים שדחה את תביעת העיזבון לקבל פיצוי בגין השתכרות ב"שנים האבודות". במארס 2004 החליטו חמישה שופטי בית המשפט העליון בראשות הנשיא (בדימוס) אהרן ברק, פה אחד ובאופן תקדימי, לבטל את ההלכה ששררה במשך 20 שנה, שלפיה הניזוק אינו זכאי לפיצויים בעבור "השנים האבודות". את עיזבון הנער ייצגו בערעור עורכי הדין יעקב נאמן וברוך כצמן ממשרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'.



ההלכה התקדימית עוררה טלטלה בשוק הביטוח כי היא העלתה באופן דרמטי את סכום הפיצוי המשולם לעזבונות של נפטרים מכמה עשרות אלפי שקלים למאות אלפי ואף מיליוני שקלים. עם זאת, העליון לא קבע בפסיקתו מהו גובה הפיצוי שישולם והציע כמה דרכי חישוב מבלי להכריע בהן, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם חישוב הפיצוי.



מאז נקבעה ההלכה לא היתה אחידות בפסיקת הערכאות השונות בשאלה מהי שיטת החישוב הראויה. הבעייתיות היתה קיימת בעיקר במצבים שבהם הניזוק הוא קטין שנהרג בגיל צעיר וכך מצבו המשפחתי העתידי לוט בערפל וקשה לחשב את ההכנסות וההצאות שהיו לו לאורך השנים, אילו היה חי.



המחלוקת באה לסיומה בפסיקתו של בית המשפט העליון לפני כחצי שנה בעניין דוד פינץ. אז קבע בית המשפט כי כשמצבו המשפחתי של הניזוק ב"שנים האבודות" אינו ידוע, יהיה הפיצוי 30% מבסיס השכר החודשי כפול מספר ה"שנים האבודות" של הנפטר.



בסיס השכר, נפסק, משתנה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו, אך ההנחה שמשמשת חזקה היא כי במצב שבו העתיד המקצועי של הניזוק אינו ברור, יש לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק. עם זאת קבע בית המשפט בפרשת מינץ כי ניתן לסתור את החזקה במקום שבו ישנן ראיות ואינדיקציות כי לנפגע הקטין היה סיכוי גבוה להשתלב בעתיד במקצוע מסוים מכניס במיוחד, או לחלופין מתקשה למצוא מקום עבודה מכניסה.



לפיכך, ניסה עו"ד כצמן להוכיח כי היה לנער אטינגר סיכוי רב להשתכר ולהרוויח סכומים גבוהים בהרבה מהשכר הממוצע במשק, וביקש כי בסיס הפיצוי יהיה פי שלושה מסכום זה. כדי להוכיח את הטענה הוצג תצהיר של האב שפירט את פרטי השכלתם והשתכרותם של בני משפחת הנער וכן את כישוריו וסגולותיו של הנער עצמו, כפי שבאו לידי ביטוי ב-12 שנות חייו.



השופט כרמל קבע כי אמנם מעדות האב עולה כי עסקינן במשפחה שכל אנשיה משכילים ובעלי קריירות מוצלחות. ואולם לדבריו, הדברים עדיין אינם עולים לכדי ראיות שמספיקות כדי לסטות מהכלל ולפסוק לקטין פיצוי שיחושב על בסיס הגבוה מהשכר הממוצע במשק. המסלולים האקדמיים בהם צעדו אחיו, ציין השופט, אינם מעידים בהכרח על צעידה דומה שבה היה צועד המנוח. עקב גילו הצעיר במועד פטירתו, הוסיף, קשה להסיק מסקנות נחרצות לגבי העתיד.



לכן קבע השופט כי החישוב יעשה לפי שיעור של 30% מהשכר הממוצע במשק, וזאת לתקופה של 46 שנים, מגיל 21 (מועד סיום שירות הצבאי) ועד גיל הפרישה - 65. בהתאם לכך ולפי השכר הממוצע כיום - 7,868 שקל, החישוב מסתכם בכ-900 אלף שקל. הנתבעות, עיריית ירושלים והחברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה (שם אירעה התאונה שבה נהרג הנער), חויבו בנוסף בתשלום 25 אלף שקל הוצאות משפט. העירייה יוצגה בהליך באמצעות עוה"ד אריה כרמלי ויוסף ארנון.



יצוין כי בנוסף לפיצוי זה קיבל בעבר עיזבון הנער פיצוי נוסף בסך של כ-600 אלף שקל וזאת בגין קיצור תוחלת חייו של הנער. פיצוי זה נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים והוגש עליו ערעור לבית המשפט העליון, אך הוא נדחה.



(א 4/95)