הכלכלנים לא סופרים את בני האדם

רווחיה של חברת "הדברה מוצלחת" ירדו באחרונה, ואף כי לא נקלעה להפסדים החליטה כי בשל המיתון עליה לפטר חלק מ-196 עובדיה. לפני ההנהלה הוצגו שבע חלופות פיטורים שונות, שכל אחת מהן כוללת מספר מפוטרים שונה, על הרווח הצפוי מכך. באיזו חלופה יש לבחור? שאלה זו הוצגה על ידי פרופ' אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל לכלכלה, לשש קבוצות של סטודנטים בישראל מתוך רצון לברר מהו סולם הערכים של סטודנטים לכלכלה ומינהל עסקים לעומת סטודנטים לפילוסופיה ומשפטים. ממצאי הסקר ומסקנותיו פורסמו לאחרונה בכתב העת "אקונומיק ז'ורנל".



מן התשובות עולה כי 49% מן הסטודנטים לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית ו-45% מן התלמידים לכלכלה באוניברסיטת תל אביב החליטו על פיטורי 96 עובדים, האמורים להביא לרווח מרבי. לעומתם, 33% מן הסטודנטים למינהל עסקים, 27% מתלמידי משפטים, 16% מתלמידי מתימטיקה ו-13% מן הפילוסופים בחרו כך.



בחלופה שהציעה את הרווח השני בגודלו והכרוך בפיטורי 52 עובדים תמכו כשליש מכל הסטודנטים לכלכלה ומינהל עסקים, קצת יותר משליש מתלמידי המשפטים והמתימטיקה ורק 19% מן הפילוסופים.



כאשר אותה השאלה עצמה, בשינוי מסוים של הנוסח, הוצגה כנוסחה מתימטית ולא כטבלת אפשרויות כבניסוח הראשון, הוכפל שיעור התומכים באפשרות של רווח מרבי בכל קבוצות הסטודנטים (אם כי מספר המשיבים על השאלה פחת ביותר מחצי). בעוד ש-31% מכלל הסטודנטים מכל שש הקבוצות החליטו על השגת רווח מרבי במחיר פיטורי כמאה עובדים, הרי בחלופה שהוצגה בנוסחה הגיע שיעורם ל-75%. מכאן שרוב מכריע מקרב הסטודנטים החליט על פיטורי מחצית מעובדי החברה כדי לזכות ברווח מקסימלי.



מסקנתו של פרופ' רובינשטיין מן הממצא היא זו: "הצגת בעיה בצורה מתימטית, כפי שאנו נוהגים לעשות פעמים רבות בכלכלה, מעלימה את מורכבותה של הסיטואציה". תוצאות מחקר זה עשויות לשמח את מי שסבורים כי מטרתו היחידה של מנהל חברה היא את הרווחים, כותב רובינשטיין, אולם הן מדאיגות את מי שחושבים כי על מנהל להביא בחשבון כי לחתירה להשגת רווח מרבי עלולה להיות השפעה על רווחת עובדיו, ובמיוחד בתקופת מיתון. לטעמו של רובינשטיין, הטיה להעדיף מקסום הרווח על חשבון כל ערך אחר מעידה על היעדר שיקולים מוסריים וחברתיים בקרב מי שאמורים להחליט מחר על גורלם של בני אדם.



רובינשטיין מוצא כי הסיבה להיעדר מכלול שיקולים כאלה נובע מתוכנית ההכשרה האקדמית של הסטודנטים לכלכלה, המתרכזת בנוסחאות, מודלים מספריים ותרגולים מתימטיים נטולי זיקה לבני אדם ממשיים. יש להקטין את חלקה של המתימטיקה ולהכניס יותר שאלות על בני אדם כמו השאלה שנוסחה בטבלה, הוא טוען. כדי לאשש מסקנה זו הוא מביא את הממצאים הנוגעים לתלמידי מינהל עסקים, שהשקפותיהם בדבר היחס שבין רווח עסקי לרווחת העובדים מתוארות על ידיו כמאוזנות יותר ונובעות גם מהכשרתם, הכוללת מקרי בוחן כמו אלה שהוצגו בשאלה.



רובינשטיין תולה את האחריות לקלקלתם המוסרית של הסטודנטים לכלכלה בהכשרתם, ואינו מתייחס כלל לכך שהתעניינותם של חוקרי הכלכלה בכלל בבני אדם הלכה ונשחקה בשלושים השנים האחרונות. במאמר "מה מעסיק את הכלכלה מאז 1970", שפורסם בימים אלה באתר NBER, סורקים-סוקרים וממיינים שלושה כלכלנים אמריקאים 146 מאמרים בכלכלה שפורסמו מ-1970, שזכו ליותר מ-500 ציטוטים בספרות הכלכלית (מאמר שפירסם רובינשטיין בהיותו בן 31 מדורג במקום 53, אגב). מיון המאמרים לעשר קטיגוריות על פי נושאיהם וקביעת שיעורה היחסי של כל קטיגוריה בכלל המאמרים מלמדים, להערכתם, מה מעסיק את הכלכלה בשלושים השנים האחרונות.



ממלאכת מיון זו עולה כי פיננסים (24% מן המאמרים), אקונומטריקה (19%), מיקרו-כלכלה (15%) ומקרו-כלכלה (14%) הם הנושאים המובילים, ואילו צמיחה/פיתוח (9%), ארגון תעשייתי (7%), עבודה (3%) וכלכלה ציבורית (2%) מטרידים פחות את הכלכלנים המשפיעים ביותר. כאשר בחנו השלושה את אופיים של המאמרים, הם מצאו כי כמחציתם תיאורטיים, ועוד כרבע מתודולוגיים. כשליש מן המאמרים היו מבוססים על סקרים, ניסוי, מחקרי שטח או איסוף נתונים.



מנתונים אלה עולה בבירור כי מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 מעסיקים בני אדם פחות ופחות את הכלכלנים לעומת כסף, מתודולוגיה ותיאוריה. וכאשר בני אדם מעסיקים פחות, אין להתפלא כי גם סטודנטים לכלכלה אינם סופרים אותם. לכן, החזרת בני אדם חיים אל שיקולי הכלכלנים הוא רעיון נכון, אלא שמי שיכולים לעשות כן הם אישים בעמדות מפתח אקדמיות כמו פרופ' אריאל רובינשטיין, ולא כותבי מאמרים בתקשורת.