סטודנטים, תסתכלו במכוניות בחניון האוניברסיטה

כאשר קובי הבר, ראש אגף תקציבים במשרד האוצר, רוצה להוכיח את התיזה שלו, הוא מצביע על הצפיפות במגרשי החניה הצמודים לאוניברסיטאות בישראל. באמצע שנת הלימודים, אין כמעט סיכוי למצוא מקום פנוי באחד המגרשים הללו. הסטודנטים הצובאים על פתחי מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל מגיעים ללימודים שלהם בתנאי דה-לוקס: עם המכונית הצמודה, של אבא או אפילו שלהם.



זה לא פשע, כמובן, להחזיק מכונית פרטית במדינה הדוגלת בכלכלת שוק, אבל זה משרת היטב את הטענה של משרד האוצר - שאין שום סיבה שבעולם שמדינת ישראל תעמיק את הסבסוד של שכר הלימודים באוניברסיטאות, וכי דווקא מכיוון שהצלחתה של האקדמיה הישראלית כל כך יקרה לכולנו, חייבים לייקר את שכר הלימוד, ומיד.



המציאות היא, כפי שמלמד מפלס הצפיפות במגרשי החניה, היא כי האוניברסיטאות בישראל הן מעוז המעמד הבינוני-גבוה. הסטודנט הממוצע מגיע ממשפחה בעלת חיסכון, שיכולה כמעט תמיד לסייע לו במימון לימודיו. מכיוון שמרבית הסטודנטים הם עשירים, העמקת הסבסוד של שכר הלימוד משמעו שהמדינה תגדיל את המענקים שהיא נותנת לעשירים - על חשבון העניים, בניגוד גמור לעקרונות מדינת הרווחה.



אפשר להבין, כמובן, את הדאגה שהעלאת שכר הלימוד תפגע באופן בלתי נמנע במיוחד בעניים, כי היא תחסום בפניהם סופית את היכולת ללמוד באוניברסיטה. זו אכן דאגה מטרידה מאוד, וצריך למנוע את התממשותה בכל מחיר. זו הסיבה שמשרד האוצר מציע כי העלאת שכר הלימוד בישראל בהדרגה, מכ-8,000 שקל כיום ועד ל-14 אלף שקל בעתיד, תיועד לשלוש מטרות: החזרת משאבים לאוניברסטאות, כדי שיוכלו לשפר את איכות המחקר ואיכות ההוראה בהן; הגדלת תקציבי המלגות לסטודנטים עניים; והגדלת התקציבים להעמדת הלוואות מסובסדות לסטודנטים מהמעמד הבינוני - אלה שעלולים ליפול בין הכיסאות, מאחר שאינם מספיק עניים כדי להיות זכאים למלגה, ועדיין שכר לימוד של 14 אלף שקל בשנה הוא מטלה פיננסית כבדה עבורם.



"ההפרש", שולף קובי הבר את המחשבון שלו, "הוא כ-6,000 שקל בשנה במשך שלוש שנים - פחות מ-20 אלף שקל. את ההפרש הזה הצענו לממן בהלוואות לעשר שנים, בריבית מסובסדת, ללא ביטחונות, ועם לפחות שנתיים לאחר הלימודים שבהן אין צורך להחזיר את ההלוואה. ההחזר החודשי במשך עשר שנים יוצא פחות מעלות מנוי לכבלים. גם אם מממנים את כל עלות התואר, 42 אלף שקל, בהלוואה", מוסיף הבר, "ההחזר החודשי במשך עשר שנים יהיה 425 שקל בחודש".



במסגרת התוכנית הזו מציע האוצר להגדיל את תקציב ההלוואות המסובסדות לסטודנטים ל-100 מיליון שקל - התקציב שישמש לסבסוד הריבית על ההלוואות שיעמידו הבנקים. תקציב המלגות יגדל ל-40 מיליון שקל. האוצר מתחייב כי כל הסכום שיגויס על ידי העלאת שכר הלימוד יוחזר למטרות אלה, ולא יהיה כל שימוש תקציבי אחר לכסף. האוצר גם מתחייב כי העלאת שכר הלימוד לא תהווה מחסום בפני לימודים אקדמיים למי שהצליח לעמוד ברף הקבלה האקדמי. "לא יהיה אדם אחד שהצליח להתקבל לאוניברסיטה ולא ילך ללמוד בגלל עלות שכר הלימוד", מבטיח הבר.



הבר מזכיר כי ההפרש השנתי בין עלות שכר הלימוד כיום לבין העלות לפני כמה שנים הוא גדול במיוחד, בגלל החלטת ועדת וינוגרד על הפחתת שכר הלימוד לפני חמש שנים. לפני ההפחתה היה שכר הלימוד בישראל כ-11 אלף שקל, ובאותה עת אפילו לא נחקק חוק חיילים משוחררים - המעניק לחיילים כ-18 אלף שקל עבור לימודים באוניברסיטה.



"אנחנו שילמנו הרבה יותר, בלי מענקים מהצבא", אומר הבר, "והסתדרנו. ותמיד היתה האפשרות, למי שנזקק לכך מאוד, לתת כמה שעות בשבוע סיוע לתלמיד במסגרת פרויקט פר"ח, ולקבל על כך החזר של מחצית שכר הלימוד. וחוץ מזה", מוסיף הבר בלשונו הבוטה, "זאת לא מלה גסה לעבוד".



עבור הסטודנטים בישראל, עם זאת, זאת כנראה כן מלה גסה. "אני לא רוצה שסטודנטים יעבדו", אומר איתי שונשיין, יו"ר המזכירות הארצית של התאחדות הסטודנטים, "אני רוצה שלסטודנט יהיה ראש פנוי ללימודים, ואולי גם לפעילות חברתית". זהו אותו סטודנט, נזכיר, שבחלק גדול מהמקרים לא התבייש לעבוד שנתיים כדי לחסוך לטיול הגדול בדרום אמריקה - אבל כאשר זה מגיע למלחמה על הצלת ההשכלה הגבוהה בישראל, הוא מצפה מהמדינה שלו שתספק לו לימודים אקדמיים בחצי חינם.