"פינו אותנו בשופלים ומשקמים אותנו במריצה"

אתר הקראווילות בניצן בולט כבר מהכביש הראשי, על אמצע הדרך בין אשדוד לאשקלון. שורות שורות של מבנים קטנים וצפופים, שגגות הרעפים שלהם יוצרים מראה של כוורת אדומה. שלוש שנים חלפו מאז הגיעו לכאן ראשוני המפונים מרצועת עזה והאתר הזמני נהפך כבר לחלק מהנוף.

חלק מהתושבים גילו יוזמה ונטעו שיחים מטפסים, שנהפכו לסוכות עבותות. דגלי המדינה מעטרים עדיין חזיתות רבות. פה ושם יש עדויות לעבר הסוער. ליד אחד הבתים נעוץ שלט המכריז: "ברוכים הבאים לגדיד. מושב עובדים. נוסד 1982".

על חזית בית הכנסת מודבקות כמה מודעות. אחת קוראת להפגנה נגד העוול. לידה כרזה על יום עיון בנושא "מחורבן לתקומה". לצדם איתות מהחיים הנורמליים - הזמנה לערב קריוקי: "15 שקל כולל שתייה ונשנושים".

האווירה ביישוב עכורה. התושבים כועסים, ומרגישים שנזנחו, נשכחו ונותרו להתמודד לבדם עם קשיי פרנסה, ביורוקרטיה בלתי אפשרית ותנאי דיור ירודים. "פינו אותנו בשופלים ומשקמים אותנו במריצה", אומר אהרון פרג'ון, מפונה ממושב בדולח בגוש קטיף שמתגורר כיום באתר הקראווילות. לטענת המפונים, הפיצויים שמוצעים להם מגוחכים, הקמת התשתיות לבתי הקבע מתקדמת בעצלתיים וזכויותיהם נרמסות. "שום דבר פה לא זז", אומר שמעון ירון, שפונה מגן אור. "המקום היחיד שהתרחב הוא המרפאה. אנשים נזרקים בבתים, אוכלים את עצמם מבפנים, נהיים חולים".

"שלוש שנים אני לא עובד כבר. חי מהפיצויים", אומר ראובן משה, 52, מפונה מנצר חזני. "אני אוכל לאט-לאט את הבית שעוד לא בנו לי. מתחיל מהגג, יורד לקירות, ובקרוב אגיע גם לרצפות. הייתי אדם יצרני. כל חיי שילמתי מסים, תרמתי למדינה. למה שאיהפך לנתמך סעד?"

המפונים טוענים כי גורמים רבי עוצמה חברו כדי להציגם כרודפי בצע, ניפחו את הפיצויים והציגו אותם כמתעשרים חדשים על חשבון המדינה. "אני לא רוצה בכלל כסף. תנו לי את אותו שטח חממות שהיה לי בגוש קטיף, וזהו. אני כבר לא אדם צעיר. אני לא יכול להתחיל מאפס עם שניים-שלושה דונם כמו פעם, ורק בגיל 80 לחזור למצב שבו הייתי לפני שלוש שנים", אומר משה.

לאחר שנחלו תבוסה במאבקם נגד הפינוי גילו התושבים כי מחכה להם מאבק נוסף, ממושך ומתיש מקודמו. במאבק הנוכחי אין שירה במעגלים ואין צבעים עזים שימשכו את הבזקי המצלמות. את ההתעקשות על העמדות העקרוניות החליף דיון אינסופי במאות פרטים זעירים, שלמעטים יש סבלנות להתעמק בהם - כמה עולה דונם חממה? מה עושים עם התייקרות מדד הבנייה? מי ישלם את הריבית על הזמן שבין ההתנתקות להתחלת הבנייה? מה ההבדל בין מי שממשיך לעסוק בחקלאות למי שבוחר במקצוע אחר? ומה יהיה על מי שמבוגר מדי מכדי לעבוד?

לשאלות הקטנות האלה יש משמעות כלכלית עצומה. בימים אלה נידונה בכנסת הצעת חוק של ח"כ זאב אלקין (קדימה) המבקשת להגדיל באופן משמעותי את הפיצויים לחקלאים. לפי חישובי משרד האוצר, עלות החוק תגיע ל-1.5 מיליארד שקל. סכום זה ייתוסף ל-6.4 מיליארד שקל שכבר הוצאו על ההתנתקות. ואולם למרות סכומי העתק המוטלים על הכף, העניין של כלי התקשורת במפונים דעך והם מסתפקים בידיעות מעטות, בוודאי יחסית לסיקור הנרחב שהמפונים התרגלו אליו בעבר. החשדנים יותר מדברים על קונספירציה מכוונת של גורמי שלטון שעושים יד אחת עם עורכים בגופי התקשורת המובילים. אחרים משלימים בכאב עם דרכי העולם. "הבשר שלנו ישן כבר. צריך בשר טרי יותר בשביל הכותרות", אומרת רבקה טרבלסי, 49, מפונה מבדולח המתגוררת כיום בניצן.

רק מעטים מחקלאי הגוש חזרו לתחום עיסוקם הקודם. רבים מהם יושבים בבית, מובסים ומושפלים. בעשרות מסמכים וחוות דעת הם מבקשים להוכיח כי הפיצויים שמוקצים להם שערורייתיים. לטענתם, הסכומים שמציעה להם המדינה נמוכים בעשרות אחוזים מהשווי של הנכסים שהשאירו מאחוריהם, ואינם מאפשרים להם להתחיל את חייהם מחדש. ואם אין די בכך, הם מוחים, עוד הציגו אותם כסחטנים תאבי בצע. המפונים גם מתלוננים על הסחבת של הרשויות השונות בבניית המגורים החלופיים, שגורמת להם להשלים כבר שנה שלישית באתרי קראוונים, שאת יום פירוקם הם עדיין לא רואים באופק.

במינהלת סל"ע, האחראית לטיפול בפיצויים המגיעים למפונים, טוענים כי הפיצוי שמוצע להם הוגן בהחלט ומשקף את הערך הכלכלי של רכושם הקודם. לדברי תומר מוסקוביץ, משנה לראש מינהלת סל"ע, "החקלאים הרציניים, שרצו לשוב לעבודה בחקלאות, כבר עשו זאת. בתביעות של החקלאים אין שום היגיון. הם מבקשים פיצוי נוסף על רכיבים שכבר ניתן להם פיצוי בעבורם ומציבים דרישות החורגות בהרבה מהשווי הכלכלי של רכושם הקודם".

במינהלת מציגים מסמכים המראים כי סכום הפיצויים שלהם זכאים המפונים מאפשר להם לשמור על רמת הכנסה זהה לזו שהיתה להם לפני הפינוי, או להקים מחדש את החממות שהיו בבעלותם. לטענת המינהלת, לפי הערכות שווי של מומחים שווי הפיצוי המוצע גבוה מהשווי הכלכלי של העסקים שהיו ברצועת עזה.

הקראווילות בניצן, ששטחן מגיע לכ-100-110 מ"ר, אמנם אינן קטנות יותר מדירות עירוניות רבות, אבל עדיין צפופות מדי בעבור רבים מבני המקום, בני המגזר הדתי-לאומי, המטופלים במשפחות גדולות. כתוצאה מהצפיפות, הבתים גולשים החוצה. בכל מקום פנוי ביישוב צצים מבנים מאולתרים, תוספות בנייה ומכולות ישנות.

"אני לא רציתי להרחיב את הבית. אלה הרי לא מגורים קבועים, וכל השקעה במקום תרד לטמיון לאחר שנעבור מכאן", מספר אהרון חזות, 49, שמנהיג את מאבק החקלאים מגוש קטיף. "אבל החיים בבית נהיו בלתי נסבלים. הילדים גדלו, היה נחוץ להם יותר מקום. הבת שסיימה שירות לאומי כבר לא היתה יכולה להמשיך לישון על הספה בסלון. בסוף נשברתי והחלטתי להרחיב. 40 אלף שקל עלתה לי ההרחבה. היתה לזה השפעה מדכדכת. בני הקהילה שראו אותי בונה תוספת לבית אמרו לי: 'אם אתה מרחיב, אנחנו מבינים שזה לא ייגמר בקרוב'".

חזות מספר כי עבודות התשתית החלו רק לפני כשנה, אף שהמפונים ששוהים במקום הסכימו עוד לפני ההתנתקות לעבור לאתר שיוקם בניצנים. לדבריו, המינהלת התעכבה בתחילת העבודות. אם לוח הזמנים יתקדם כמתוכנן יוכלו המפונים להיכנס לבתיהם החדשים בסוף 2009 או בתחילת 2010. ואולם לא בטוח שהעניין יוסדר בקלות. חזות אומר כי כרגע התושבים של אתר ניצן מסרבים לעבור לבתי הקבע עד שיוסדרו הפיצויים והתעסוקה. "אני רוצה פתרון כולל. לא יכול להיות שאדם ייכנס לבית חדש מבלי שיש לו הכנסה שבאמצעותה הוא יכול לשלם ארנונה", הוא אומר.

במינהלת סל"ע טוענים כי הקבוצה שהתאגדה ביישוב ניצן היא עקשנית במיוחד ומתחפרת בעמדת הקורבן. מדובר בקבוצה שמתקשה לחזור לחיים נורמליים בתחומי הקו הירוק, אומרים שם; ההתניה של המעבר בהשגת פיצויים בגובה לא ריאלי מנציחה את הבעיה שלהם.

אחת המחלוקות הקשות שבין המפונים למינהלת נוגעת להיקף הפיצוי המגיע לחקלאים שהחזיקו בחממות ברצועת עזה. חזות מציג מסמך שהכינה בעבור המפונים חברת מכלול, ובו מפורטים הפערים בין הצדדים. לטענת המתיישבים וחברת מכלול ערך הפיצוי שניתן לחקלאים בעבור החממות (לא כולל מחיר הקרקע) מגיע ל-80% בלבד מהשווי האמיתי של הנכסים, ולא ל-93%-101% כפי שטוענת מינהלת סל"ע. והוויכוח לא מסתיים כאן.

אחת הבעיות הקשות היא שחלק גדול מהפיצוי המדובר ניתן רק למפונים שהקימו מחדש משק חקלאי. מי שלא עשה זאת מקבל רק כ-40%-60% מעלות ההקמה של הנכס מחדש, ולטענת המפונים אף פחות מכך, לאחר ניכויים שונים. לפני נתוני המינהלת, מרבית החקלאים לא חזרו עד היום לעסוק במקצועם, וייתכן כי רבים לא ישובו עוד לעסוק בתחום, מכיוון שמדובר באוכלוסייה מבוגרת למדי שמתקשה להתחיל בפרק ב' של חייה. אנשים אלה, לטענת המפונים, יקבלו פיצוי זעום בלבד על רכושם.

במינהלת מבחינים בין מי שעסק בחקלאות בפועל לבין מי שהיו בבעלותו חממות אך הוא השכיר אותן לחקלאי אחר. האחרונים אינם זכאים לקבלת קרקע מסובסדת בתוך גבולות הקו הירוק, שעלותה עשויה להגיע ל-800 אלף שקל - מה שמקשה עליהם להקים חממות חדשות. במינהלת אומרים כי הפיצוי המוצע למפונים אלה מספיק כדי להשיג הכנסה שנתית זהה לזו שקיבלו מהשכרת החממות, שהיו בעבורם עסק מניב בלבד ולא מקצוע. מחלוקות אחרות נוגעות לפיצוי על עונות אבודות, תשלומי פנסיה מוקדמת לחקלאים וקיזוז סכומים שהתקבלו ממכירת החממות לבנק העולמי לפני הפינוי (ראו מסגרת וטבלה).

לראובן משה היו בנצר חזני 14 דונם של חממות. "הפיצוי שקיבלתי עד היום על כל השטח הוא 592,325 שקל, כולל שווי הקרקע", אומר משה, שמתעקש לציין גם את השקל האחרון. "לפי בדיקה של חברות המשווקות חממות עלות הקמה של דונם חממה היא 102 אלף שקל. כלומר, העלות של החממות שהיו ברשותי מגיעה לכ-1.5 מיליון שקל. אם מורידים מהפיצוי את רכיב הקרקע נשארים כ-450 אלף שקל - כשליש מהשווי האמיתי של החממות. אפילו את הערך של הנכסים לא קיבלנו. על פיצוי אין בכלל מה לדבר".

משה מספר כי הוא מתגורר בקראווילה של 90 מ"ר עם ארבעה מחמשת ילדיו, אחד מהם נשוי ומתגורר בבית עם אשתו ובתם - ובסך הכל שמונה נפשות. "ועוד רוצים לתבוע אותנו על חריגות בנייה", הוא אומר. בנצר חזני היה לו בית של 300 מ"ר. יש משהו מלכותי במשה. תווי פניו המסותתים ניצבים כמו אבן חזקה מתחת לבלורית שיער מטופחת. חולצתו הלבנה ללא רבב. כאשר הוא יוצא להצטלם אומרים לו החברים "ראובן, אתה נראה טוב מדי. זה לא טוב למאבק". "המראה שלי זה הכבוד שלי", הוא משיב, "על זה אני לא מוותר לאף-אחד".

המפונים מוחים לא רק על הפגיעה בכיס, אלא גם על הפגיעה בכבודם ועל הפיחות החד שנאלצו לספוג בתנאי החיים שלהם. הם נזכרים בגעגוע באחוזות רחבות הידיים, שהתפרשו על שטח בנוי של 250-300 מ"ר ואף יותר מכך. הם נזכרים בשדות הפתוחים, בתחושת הפרטיות וברווחה הכלכלית. רק כאשר בתו של חזות, אודיה, מציינת כי 70% מבני כיתתה סבלו מפגיעות שונות על רקע ביטחוני, אפשר להיזכר כי הנחלה הנחשקת לא התפרשה על גבעות טוסקנה, אלא במרכזו של אזור מסוכסך ולמוד סבל.

הטראומה החדשה פותחת פצעים ישנים. בין ניצן למקומות היישוב הקודמים של המפונים מפרידים כ-70 ק"מ בלבד, אבל תחושתם היא כשל מהגרים מושפלים בארץ חדשה, שלא ביקשו לבוא אליה. "אני בן להורים שעלו מטוניס בשנות ה-50", אומר פרג'ון, חקלאי לשעבר בבדולח שגידל תבלינים ליצוא. "הטראומה שחוו ההורים והמשפחה שלי מול המדינה ממשיכה עד היום. אבי היה איש אמיד, אך כשהגיע לישראל שפכו את המשפחה בנגב ואמרו לו - 'תתחילו לחיות'. גרנו 12 נפשות בדירה של 46 מ"ר. כל חייו הוא לא הצליח להתגבר על זה. הוא היה אומר שוב ושוב 'בשביל מה הגעתי הנה, לחיות בזבל הזה'".

"את ההורים שלי הם תיחמנו, והפשע הזה ממשיך גם כיום. ההרגשה שלי היא כאילו מישהו עשה דווקא. אולי זה לא פוליטיקה ולא ביטחון, אלא אותו סיפור ישן. ראו שאני עומד על הרגליים, ומיד מישהו דאג להחזיר אותי למקום", אומר פרג'ון ודופק על השולחן בעוצמה, מוחץ חרק בלתי נראה. "הרבה אנשים ברצועת עזה הגיעו מעיירות פיתוח. התבססנו יפה. מישהו לא היה יכול לסבול שה'כלומניקים' האלה פתאום מרימים את הראש".

המצב הכלכלי הקשה והאי ודאות גורמים לסכסוכים קשים בתוך המשפחות. האבטלה והקופה המשפחתית המידלדלת מייצרים מתחים בלתי פוסקים. חלק מהוויכוחים הם על השימוש הראוי בשארית הפיצויים. "בעלי הוא חקלאי בנשמתו. כל החיים שלו הוא היה עובד אדמה, מגיל 12", מספרת רבקה טרבלסי, שהתגוררה עם בעלה בבדולח במשך 24 שנה. לשניים היו 20 דונם של חממות לגידול גמבה ועגבניות שרי. "כיום הוא לא מצליח למצוא את עצמו. הוא ניסה לעבוד כנהג משאית או על טרקטור, אבל זה לא הסתדר. הוא החליט להקים מחדש את החממות. בנינו בכסף של הפיצויים חממות חדשות, אבל זה לא הספיק כדי להשלימן. כבר שלושה חודשים שיש במקום רק שלד.

"עכשיו בעלי רוצה לקחת את הכסף שמיועד לבנייה של הבית כדי להשלים את החממות, אבל לזה אני לא מוכנה. הגענו לסף פיצוץ. אנחנו רבים כל הזמן, והבית הולך ונהרס. פעם בעלי היה תורם לנזקקים. כיום אנחנו על סף הזדקקות לשירותי הסעד. הוא איש של כבוד. זה הורס אותו".

לאחר הפינוי, ובהמשך לתמיכה של חלק מהאוכלוסייה במאבק המפונים, פורסמו יוזמות שונות שנועדו לסייע להם בחייהם החדשים. בין השאר פורסם כי חברות שונות התגייסו כדי למצוא בעבורם פתרונות תעסוקה. "עשו יריד יפה והזמינו אותנו", מספר שמעון ירון, שפונה מגן אור. "הציעו לי עבודה. 3,500 שקל בחודש בבית אריזה. ברצועת עזה היה לי עסק עם מחזור של 5 מיליון שקל בשנה, וזה מה שהם מוצאים בשבילי? כל הרעיון של פיתרונות תעסוקה הוא מצג שווא. גם ככה הם לא מצליחים לפתור את בעיות התעסוקה באשקלון הסמוכה".

ירון מייצג טיפוס שונה מעט מפרג'ון, טרבלסי ומשה. הוא צעיר יחסית, בן 46, ועדיין מצויד באנרגיות הנחוצות כדי להתחיל חיים חדשים. יש בו משהו שקט וממוקד, וברור כי הוא אינו מהסוג שנשבר. ברצועת עזה הוא החזיק באחד המשקים המפוארים באזור: בבעלותו היו 25 דונם חממות ועוד כמה עשרות דונמים שחכר. בסך הכל הגיע שטח הגידולים שלו ל-60 דונם, ו-80 פועלים עבדו בעבורו.

לאחר הפינוי החליט ירון להקים משק חדש במהירות. הוא יצר קשר עם הגופים השונים שסייעו למפונים ומצא חלקות קרקע של קיבוץ זיקים שיוכל להקים עליהן חממות חדשות. ואולם לדבריו, מהר מאוד הוא נוכח כי הממשלה אינה מתכוונת לעמוד בהתחייבויותיה לפיצוי הוגן, ונסוג מהרעיון. בהמשך, הוא אומר, גם התברר כי הקרקע קשה, מלאה בחרסית ואינה מתאימה לעיבוד, וכי המקום מועד לקרה שהורסת את הגידולים. הקרקע שרכש נותרה שוממה.

ירון החליט להמשיך הלאה. הוא למד לגדל דגים, והסב את הלול הישן במשק של הוריו במושב רווחה לבריכות גידול דגי נוי. על אף שהצליח לעמוד שוב על הרגליים הוא עדיין נאבק לקבל את הפיצוי שהובטח לו. "הגשתי בקשה לקבל פיצוי כבר בסוף 2005 אבל הכסף התקבל רק בתחילת 2008", הוא אומר. "חלק מהכסף שהובטח עדיין לא התקבל בכלל. 'אין תקציב', אמרו לי במשרד החקלאות. בינתיים אני משלם ריביות על ההלוואות שלקחתי כדי לפתוח עסק חדש. מדובר רק בכסף שהובטח לפי חוק. את הפיצוי המלא וההוגן אני אצטרך להוציא בבית משפט". במינהלת סל"ע אומרים בתגובה כי המחסור בתקציב היה זמני בלבד.

כאשר קבוצת מפונים מאלי סיני ניהלה משא ומתן עם מושב תלמי יפה על מעבר למקום, עלתה הנקודה של עתיד החיטה הגדלה בשטח המיועד לשכונה החדשה במושב. חברי המושב ביקשו להבטיח פיצוי על אובדן התבואה במקרה שהבתים יתחילו להיבנות לפני עונת הקציר. "בינתיים חרשו, זרעו וקצרו כבר שלוש פעמים, והחיטה עדיין גדלה באין מפריע", אומרת שוש שץ, שמובילה את הקבוצה.

הסיפור של 21 המשפחות, שהחליטו לעבור יחדיו לחטיבת קרקע במושב, לא היה אמור להיות בעייתי. בניגוד לחקלאים, מדובר בקבוצה שמרבית חבריה עובדי מדינה: פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, שוטרים ומורים. שץ, 43, מספרת כי חברי הקבוצה החלו במשא ומתן עם מינהלת ההתנתקות מוקדם ככל האפשר. לדבריה, "בתקשורת כתבו כי המתיישבים של רצועת עזה מסרבים לדבר עם המינהלת, אבל אותנו דחו במשך שלושה חודשים עד שהסכימו להיפגש אתנו. נפגשנו עם המינהלת על אף שחברים שלנו עמדו בחוץ ושרקו לנו בוז".

מאז עברו שלוש שנים, ועבודות הפיתוח במקום עדיין לא החלו. שץ מאשימה את המינהלת בגרירת רגליים, בניהול מדיניות לא ברורה ובהתנערות מאחריות לעבודות הפיתוח, שהועברו לדבריה מאחריות משרד השיכון לחברה הכלכלית חוף אשקלון.

במינהלת סל"ע אומרים כי העיכוב נבע משתי סיבות. הראשונה היא שקבוצת המפונים מאלי סיני קיבלה פיצוי של שני מגרשים למשפחה, אך נאמר להם כי יפותח רק אחד מהם, והמחלוקת היתה מי יישא בעלות פיתוח המגרש השני. סיבה שנייה היא התנגדויות שהוגשו להקמת השכונה החדשה.

בינתיים גרים חברי הקבוצה באתר הקראווילות ליד קיבוץ כרמיה. שץ מספרת כי אף שחברי הקבוצה לא איבדו את מקום עבודתם הם עדיין סובלים מנזקים כלכליים. ראשית, לטענתה, לחיים בקראווילה יש עלויות גבוהות. הדיירים מספרים כי היעדר בידוד מחייב הפעלה מתמשכת של המזגן בקיץ ושל אמצעי חימום בחורף. "אני מתעוררת ב-6 בבוקר וכבר מרגישה כמו בסאונה. המזגן חייב לפעול כל הזמן. באלי סיני היה לי חשבון חשמל של 700 שקל על בית כפול בגודלו, כיום הוא מגיע ל-1,500 שקל", אומרת שץ.

ההתרוצצויות, ההתכתבויות, הפגישות עם עיתונאים והנוכחות בישיבות בכנסת גובות גם הן את מחירן. "בעבר אני ובעלי עבדנו ב-140% משרה כדי להחזיר את המשכנתא", מספרת שץ. "כיום אנחנו מותשים. אין לנו זמן וכוח. אני מורה, אבל השנה פרשתי מכל תפקידי הניהול והריכוז שביצעתי בעבר. גם אנשים אחרים בקבוצה נסוגו מבחינה מקצועית".

האנרגיות מופנות לא רק לניהול המאבק להקמת הבית החדש, אלא גם לטיפול בילדים. שץ אומרת כי אף שעברו שלוש שנים מאז הפינוי, הילדים עדיין סובלים מבעיות שונות. היא מספרת על בעיות התנהגות וקשב אצל הילדים הקטנים, ובעיות של אלכוהול וסמים אצל המבוגרים יותר. "הסמכות ההורית נפגעה באופן מאוד קשה בכל המעבר הזה. כל הערכים שחינכנו אליהם - אהבה למדינה, חשיבות הגיוס לצה"ל - קרסו. הם ראו את הוריהם חסרי אונים, והם מרגישים חשופים וחסרי הגנה".

גם לטיפול בילדים יש מחיר כבד. לדברי שץ, חלק גדול מהם מטופל על-ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים. אף שבמינהלת טוענים כי כל מי שביקש סיוע נוסף לטיפול פסיכולוגי קיבל אותו, שץ אומרת כי "קיבלנו מהמדינה 10,000 שקל לכל המשפחה לסיוע פסיכולוגי. בחישוב מהיר זה יוצא שמונה פגישות לכל בן משפחה - חודשיים טיפול. רק שמאז הפינוי עברו כבר שלוש שנים".

לפי נתוני מינהלת סל"ע היו בעזה 322 נחלות מאוישות. 169 בעלי נחלות עסקו בפועל בחקלאות, ושאר הנחלות הושכרו ובעליהן לא עסקו בפועל בחקלאות. עוד 39 משפחות עסקו בחקלאות שלא במסגרת נחלה (הפיצוי שניתן להן דומה לזה של בעלי הנחלות). כל בעלי הנחלות זכאים לפיצוי בסך 135 אלף שקל על שטח הקרקע (לא כולל החממות שעליו). במינהלת אומרים כי עד היום חזרו כ-60 חקלאים לעבודתם. המפונים טוענים כי מדובר ב-49 בלבד.

הפיצוי על החממות עצמן חושב באופן הבא: החממות חולקו לדרגים לפי איכותן, ובעבור כל דונם חממה ניתן פיצוי (להלן הפיצוי הבסיסי): על חממה מדרג א' ניתן פיצוי בסך 8,000 שקל לדונם, בעבור חממה מדרג ב' - 40 אלף שקל לדונם, ובעבור דרג ג' - 76 אלף שקל לדונם. לפי נתוני המינהלת, עד כה הוכרו כ-1,200 דונם כחממות דרג ב', וכ-3,000 דונם כחממות מדרג ג'. רק חממות בודדות הוכרו כדרג א'.

מי שהחל בפעילות להקמת חממות חדשות בתוך שנה מיום הפינוי זכאי לתוספת של 10% על סכום הפיצוי. מי שחותם על ויתור על תביעות נוספות יכול לקבל פיצוי של 15% על סעיף זה, גם אם חלפה יותר משנה מההתנתקות עד שהחל בתהליך בניית החממות החדשות. מי שבונה את החממות באזור עדיפות לאומית זכאי לתוספת של 25% על סכום הפיצוי, שמגיעה ממרכז ההשקעות במשרד החקלאות. בנוסף, זכאים המפונים לפיצוי בסך 32% מהפער בין סכום הפיצוי המצטבר לעלות ההקמה של החממה בפועל. פיצוי זה יינתן גם על השקעה בחממות בשטח של עד 200% משטח החממות המקורי.

בעוד שהחקלאים מבקשים לקבל פיצוי בגובה ערך ההקמה הכולל בעבור כל החממות שהיו ברשותם, לפי עמדת מינהלת סל"ע הפיצוי הבסיסי הניתן בעבור החממות משקף את שוויין הכלכלי. הצדדים גם אינם מסכימים על שווי ההקמה של חממה חדשה. המפונים טוענים כי הקמה דונם חממות מדרג ב' עולה 102.8 אלף שקל ומדרג ג' - 143.3 אלף שקל. במינהלת סל"ע טוענים לעומת זאת כי הקמת חממה מדרג ב' עולה 96.7 אלף שקל, וחממה מדרג ג' עולה 139.8 אלף שקל.

לגבי מי שהשכירו את החממות שלהם, החישוב שעליו מסתמכים במינהלת לגבי הפיצוי הוא התשואה שהניבו החממות לבעליהן. לטענתם, בסכום הפיצוי הבסיסי ניתן לרכוש נכס עסקי שבתשואה סבירה של 7% יניב את אותה הכנסה שהתקבלה קודם לכן מהחממות. לגבי מי שעיבדו את החממות בעצמם אומרים במינהלת כי לכל המפונים הוצע לקבל את הפיצוי לפי הערכות שווי, שבוצעו לפי מודל שפיתח פרופ' יורם עדן. המודל מתבסס על רווחי החממות בשנים קודמות. "הצענו לחקלאים לבחור רצף כלשהו של ארבע שנים בין 1998 ל-2003 לצורך החישוב, כך שגם אם היו להם שנים חלשות באחרונה, עדיין הערך שיקבלו יהיה גבוה יותר. למרות זאת, בעבור הרוב הפיצוי הבסיסי היה גבוה מהשווי שחושב לפי המודל הפיננסי", אומר תומר מוסקוביץ, המשנה לראש מינהלת סל"ע.

המפונים ופרופ' עזרא סדן המייצג אותם טוענים כי המינהלת טועה בהערכת השווי האמיתי של עסקים חקלאיים. לטענתם, הערכה נכונה של פעילויות מסוג זה צריכה להיות לפי שווי הכינון מחדש של החממות, ולא לפי חישובים פיננסיים המתבצעים לגבי עסקים אחרים.

רק מי שעסק בחקלאות בפועל זכאי לקבל קרקע חלופית להקמת חממות חדשות. לפי חישובי המינהלת, עלותה של קרקע כזאת, כולל עלויות פיתוח, מגיעה לכ-750 אלף שקל לנחלה בת 15 דונם. המפונים דורשים כי קרקע חלופית תוקצה לכל מי שהיו בבעלותו חממות, גם אם רק השכיר אותן ולא עיבד אותן בפועל.

היבט נוסף שמעורר מחלוקת הוא סכומים שקיבלו המפונים מהבנק העולמי, שרכש מהם את החממות לפני הפינוי. לפי מינהלת סל"ע התקבלו ממכירה זו כ-15 אלף שקל לדונם, אך לטענת אהרון חזות, המייצג את החקלאים שפונו מגוש קטיף, התקבולים נטו (לאחר הוצאות שונות ותשלום מסים) הסתכמו ב-6,000-5,000 שקל לדונם בלבד.

בנוסף, המפונים טוענים כי המדינה לא לקחה חלק בתהליך המכירה ואף התנערה מכל אחריות לגביו, ולכן הכסף שקיבלו מהבנק העולמי כלל אינו צריך להיכלל בדיון על הפיצויים. חזות מציג מסמך שבו משרד החקלאות מודיע כי "המדינה אינה צד להסכם ואינה מחויבת לכל דבר ועניין הקשור בו".