החלום ושברו: מה הסיכוי שלכם להתקדם בחיים?

כולנו אוהבים סיפורים על אנשים שהתחילו את חייהם במקום נמוך וסיימו אותם במקום גבוה, אנשים שנראה כי שום גזרת גורל לא היתה חזקה דיה כדי לעצור אותם. אם זו אופרה ווינפרי שהגיעה ממשפחה הרוסה, ברק אובמה שנולד לאב קנייתי וסטיב ג'ובס שהיה ילד מאומץ בארה"ב - או אנשי העסקים יצחק תשובה, אילן בן דב ופנינה רוזנבלום משכונות המצוקה הישראליות. הסיפורים הכי יפים הם על אנשים שמשכו את עצמם בציצית שערם והוציאו את עצמם מהמקום שבו התחילו את דרכם. סיפורים על ניידות כלכלית וחברתית.

אלא שבין הסיפורים השובים את דמיוננו למציאות של מר ישראלי יש מרחק רב - שלצערנו מתרחב והולך, שכן ההזדמנויות העומדות בפני אזרחי ישראל הצטמצמו בעשר השנים האחרונות. לא מדובר בתחושת בטן על היעדר צדק חברתי שהוציאה רבבות ישראלים לרחובות בקיץ האחרון. מדובר במסקנותיו של מחקר חסר תקדים שנערך במינהל הכנסות המדינה, עדיין לא פורסם וצפוי להופיע ברבעון המסים הקרוב, ונתוניו הגיעו לידי TheMarker.

המחקר, שנערך על ידי גלית בן נאים, מנהלת תחום בכירה במינהל הכנסות המדינה, ואלכסיי בלינסקי, כלכלן במינהל, התבסס על נתוני השכר של כמיליון ישראלים והעלה נתונים מדהימים. לא רק שניידות השכר - כלומר האפשרות להיחלץ מהמדרגות העניות של החברה הישראלית - נמצאת בירידה, אלא שאם מתייחסים לפילוח הענפי של המחקר - הנתונים עגומים עוד יותר.

הניידות בין העשירונים היא זו שמבדילה בין מדינות מפותחות למדינות עולם שלישי, שבהן המבנה החברתי נוקשה ומשמר את המעמדות שאדם נולד לתוכם - וקובע מראש את טווח עיסוקיו האפשריים, זהותו ומסלול חייו - עם יכולת מועטה להשתחרר מהם. הניידות הזו היא גם מה שמפריד את העת החדשה מהעת הישנה, את הזמנים המודרניים מזמנים הפיאודליים. ישראל היא מדינה מערבית ודמוקרטית, ששוויון הזכויות וההזדמנויות הם חלק ממגילת העצמאות שלה. מערכת חינוך חובה ואיסור על אפליה אמורים להבטיח שלכל אדם תהיה האפשרות להתנייד מבחינה כלכלית וחברתית אם יש לו את הכישורים הנדרשים.

על רקע זה יש במחקר בשורות רעות. בין 2003 ל-2009 פחתו הסיכויים של העשירון התחתון בישראל - שבו ההכנסה המקסימלית ב-2009 היתה כ-3,300 שקל בחודש ומטה - להיחלץ מנקודת המוצא הנמוכה שבה הוא נמצא. בניתוח, שבדק את אותם האנשים לאורך שש שנים, נמצא כי בממוצע, כ-65% ממי שנמנו עם העשירון התחתון בשנה מסוימת נשארו באותו העשירון בשנה שלאחר מכן.

הסיכויים להיחלץ מתחתית הסולם החברתי בישראל פחתו והלכו בשנים אלה. שיעורם של הישראלים שנתקעו בעשירון התחתון בתקופה זו ולא נחלצו ממנו עלה ב-14% בשנים אלה.

הצד השני של המטבע החברתי נמצא בעשירונים העליונים. אם השתייכת לעשירון העליון של ישראל בעשר השנים האחרונות, שבו רמת השכר הממוצעת היא כ-24 אלף שקל, הרוב המכריע של הסיכויים הוא שנשארת שם. כ-86% ממי שנמנו עם העשירון העליון במשך התקופה נשארו בעשירון זה גם בשנה שלאחר מכן.

המחקר מצא כי אם נולדתם בעשירון נמוך, לא בהכרח משתלם לכם לנייד את עצמכם באמצעות כניסה לענף ההיי-טק. יהיה לכם קל הרבה יותר למצוא חבר או קרוב משפחה שיסדר לכם עבודה בחברת החשמל או במקורות. מהמחקר עולה כי הענף שבו יש את ההסתברות הגבוהה ביותר לעלות עשירון הוא המונופולים הממשלתיים בתחום החשמל והמים.

לגבי ענף ההיי-טק, לעומת זאת, המחקר העלה תמונה שלילית. בין 2003 ל-2009 היתה ירידה בנוכחות עובדי ההיי-טק בששת העשירונים העליונים של מקבלי השכר בישראל, משיעור של 12.3% ל-10.9%.

בקצוות השינוי בלט עוד יותר. נוכחות עובדי ההיי-טק באלפיון העליון ירדה מ-17.2% ב-2003 ל-10.9% ב-2009 ונוכחות הפיננסיירים זינקה מ-17% ל-24% מאלפיון זה.

המחקר העלה כי החברות שבהן גדלו הפערים החברתיים ברמה החדה ביותר והענפים שמהם הכי קל להשתלב בשכבת השמנת של המשק הישראלי הם הענפים הלא תחרותיים. ענפים שהיצוא בהם בדרך כלל אינו משמעותי.

כך היה למשל בענף הסלולר. הענף, שסבל מחוסר תחרותיות בשנים האחרונות שהתבטאה בחשבונות של מאות שקלים ששילמו מדי חודש אזרחי ישראל, רשם זינוק בשכר עובדי העשירון העליון והשאיר הרחק מאחור את עובדי העשירון התחתון. הוא גם זכה לייצוג נכבד באלפיון העליון: חלקם של העובדים בענף התקשורת, בעיקר עובדי חברות הסלולר, באלפיון העליון זינק מ-2.7% ב-1999 ל-4.8% ב-2009.

ענף נוסף שמעניק פוטנציאל ניוד גבוה, לפי המחקר, ומהווה את אחד הענפים הפחות יצרניים במשק הוא ענף הפיננסים. גם העוסקים בענף זה נהפכו ליותר ויותר דומיננטים במאיון והאלפיון העליון בישראל.

אחד הפרקים המעניינים במחקרם של בן נאים ובלינסקי הוא זה שבו הם מנתחים את מאפייני השכבה הדקה העליונה של הכלכלה הישראלית - אלה שכפי שגורסות תנועות הצדק החברתי ברחבי העולם, הם ה-1% שנהנה מהמשאבים הכלכליים על חשבון ה-99% האחרים.

מהמחקר עולה כי בעשור האחרון המאיון והאלפיון העליון בישראל נצמדו חזק יותר ויותר לכיסאותיהם במונחי ניידות חברתית. ב-2003 כ-67.5% ממי שנמנו עם המאיון העליון נותרו בו גם שנה לאחר מכן. בין 2008 ל-2009 עלה שיעור זה ל-72%.

השכר החודשי הממוצע של אותו מאיון ב-2009 היה כ-257 אלף שקל ברוטו, גבוה ב-268% משכרם ב-1999. את הצמיחה הזאת, אומר אחד החוקרים בתחום הניידות החברתית, "שום תהליך כלכלי לא יכול להסביר - והיא חייבת לנבוע ממגזרים לא תחרותיים ועודף מונופוליסטי".

בסופו של דבר, מהמחקר עלה כי בעוד שעשירוני מעמד הביניים מתחלפים בינם לבין עצמם - אוכלוסיית העשירונים הגבוהים והתחתונים נשארת קבועה.

בחינה נוספת שעשו במחקר, של התפלגות האוכלוסייה לפי חמישונים, מעלה תמונה עגומה עוד יותר. אם נולדת ל-20% הנמוכים ברמת השכר של החברה הישראלית, הסיכויים שלך להתקדם בחיים קטנים. חצי ממאכלסי החמישון הראשון נשארו בו מ-1999 ל-2009. בסך הכל 72% ממי שנולדו בחמישונים התחתונים יישארו שם, ו-82% מילידי החמישון התחתון יישארו בשני החמישונים התחתונים.

החוקרים בחנו מדגם של ישראלים בשתי נקודות זמן - 1999 ו-2009. הישראלים שנבחנו היו בני 25 לפחות ומועסקים בתחילת התקופה, ומועסקים גם בסופה - גם אם לא בהכרח עבדו ברציפות לכל אורכה. בדיקה זו העלתה כי מבין מי שנמנו בתחילת התקופה עם החמישון התחתון (שני העשירונים הנמוכים ביותר מבחינת השכר), 49.8% סיימו אותה באותו חמישון ו-27.2% העפילו מעט אל החמישון השני. רק כ-9.9% הצליחו להעפיל לאחד מארבעת העשירונים העליונים במשך העשור שנבחן. מבין מי שנמנו בתחילת התקופה עם החמישון השני (עשירונים 3 ו-4), 60.8% נותרו באחד משני החמישונים התחתונים, ורק 14.4% העפילו לאחד מארבעת העשירונים העליונים.

מצבן של מערכות הרווחה והחינוך, הירידה בשיעורי הגיוס לצה"ל - "כור ההיתוך הישראלי" - היעדר אופק למגזרים שלמים דוגמת המגזר החרדי והערבי, כולם מתנקזים לניידות המוגבלת של מר ישראלי.

נקודת פתיחה: נולד למשפחה בת 10 נפשות בירושלים. גדל ביפו, התגייס והלך לעבוד מיד אחרי הצבא, כמו אחיו, כדי לעזור בפרנסת הבית.

כיום: שכיר העובד בדוכן פלאפל בתל אביב, מ-7:00 עד 21:00 מדי יום. אב לשניים ושוכר דירה ברמת גן. משלם עבורה 6,500 שקל בחודש, לא מסוגל לקנות דירה.

"באתי לבנקים, אמרתי 'יש לי 100 אלף שקל, תנו לי משכנתא לקנות את הבית במקום הכסף על השכירות שאני זורק לפח'. אבל במדינה הזו לא נותנים לצעירים להתקדם. תראו שבקיץ ייצאו לרחובות עוד פעם".

"היעדר האפשרות להתקדם גורם לאנשים לוותר על שאיפות - והחברה משלמת מחיר כבד"

"כשאתה כל כך נמוך קשה מאוד לצאת מזה", אומרת פרופ' דליה מור, דקאנית בית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל. היא מגדירה זאת כ"אפקט הרצפה הדביקה": "אתה נדבק לתחתית. כשאתה נורא עני ואין לך משאבים אתה לא יכול לשווק את עצמך בצורה יעילה. אתה לא יכול לבוא לראיון עם ביטחון עצמי, עם רקורד של עשייה, מסודר ולבוש יפה. אתה מקבע את הנחיתות".

מור גם מקשרת את הנתונים למחאה החברתית: "כשהניידות קיימת יש לאנשים מקום לשאוף אליו ולהשתפר. אם במקום העבודה שלי אין סיכוי שאתקדם, זה מביא לתסכול שגורם לאנשים להשקיע הרבה פחות. אחת הבעיות בהיעדר אפשרות להתקדם היא שאנשים נכנסים לראש קטן, לא שואפים ולא מתאמצים. יש בכך מחיר כבד לחברה. שביעות הרצון פוחתת, והמתחים החברתיים והתסכול גדלים".

החברה הישראלית מסתגרת יותר ויותר בשבטים ובקבוצות חברתיות שונות, והיא מבודלת ומשוסעת מכל כיוון שהוא. בוודאי שהניידות קטנה", אומרת ד"ר רחל פסטרנק מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל.

פסטרנק מצביעה על מערכת החינוך כאשמה. לדבריה, "ב-10-15 השנים האחרונות אין תוכנית אחידה במערכת החינוך. שר החינוך, גדעון סער, הוריד את חוק הליבה מסדר היום. ילד שלומד בשכונת התקווה בכיתה ו' לא לומד את מה שלומד ילד ברמת אביב כשהוא בכיתה ו'. המדינה נותנת מינימום, וליד כל בית ספר יש כיום עמותה שמממנת תוכניות לימוד על חשבון ההורים. אין חינוך שווה. בבתי ספר חזקים נותנים הרבה שיעורי בית, ובבתי ספר חלשים לא נותנים שיעורי בית.

"יש בעיה עם מבנה ההזדמנויות. מנתוני הלמ"ס רואים כיום מי משיג בגרות בישראל. 50% מכל שנתון צעירים בישראל לא מגיעים למבחני הבגרות, ואם תעשה פילוח של ההישגים בבגרויות תראה חפיפה עם רמת ההכנסה ומצב סוציו-אקונומי, עם ההתפלגות של גברים ונשים ויהודים וערבים, ועם ההתפלגות בין מרכז לפריפריה".

פרופ' ג'וני גל, דקאן בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, מסביר איך מצב מערכת החינוך גורר השלמות שאינן נגישות לכולם: "בישראל אתה רוכש יותר ויותר רכיבים של הרווחה באמצעות כסף. המערכות הבסיסיות אצלנו נגישות, אבל לא הלכנו מעבר לזה בניסיון להתמודד עם האי-שוויון. ואם אני יכול לקנות לילד שלי חינוך הרבה יותר טוב בכסף, אני יכול להתקדם מהר יותר ממי שלא יכול לעשות זאת. במובן זה אימצו את הדגם האמריקאי. אנו לא משתמשים במערכות הרווחה כדי להבטיח נגישות שווה לחינוך ברמה גבוהה".

"כשמנסים להבין נתונים על ניידות שכר בישראל, צריך לשאול את עצמנו קודם מי הם האנשים בעשירון התחתון?" אומר פרופ' עומר מואב מהאוניברסיטה העברית ואוניברסיטת לונדון, יועצו לשעבר של שר האוצר, יובל שטייניץ.

"בעשירון התחתון יש אזרחים שנמצאים בו באופן זמני כי הם סטודנטים, כי הם נסעו לחו"ל וחזרו, כי הם מובטלים תקופה מסוימת או קשישים שהפסיקו לעבוד. יש ניידות טבעית שנובעת ממחזור החיים.

"אבל בעשירונים האלה יש גם אנשים שהם באמת עניים, כמו החרדים, שלא מתניידים. אין דרך אמיתית לדעת, אבל מהניתוח של מינהל הכנסות המדינה עולה שמספיק שמרכיב החרדים יגדל כדי שמרכיב האוכלוסייה הקבועה שתקועה בעשירונים האלה יגדל - יחסית לאוכלוסייה הקבועה. כך, החשוד בירידה בניידות הוא גידול באוכלוסייה הנוטה להיות ענייה באופן קבוע. מי שהוא ערבי כיום הוא גם ערבי בעוד שנה. מי שהוא חרדי היום יהיה חרדי גם בעוד שנה".