וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

63 שנים - ארבעה שמות: גלגולו של השקל

אשר שכטר

18.2.2012 / 15:26

בנק ישראל שוקל לשנות את שם המטבע משקרל חדש לשקל ישראלי. אין זו הפעם הראשונה בה מוחלף שם המטבע בישראל. למה אף שם לא מחזיק מעמד?

בראשית היה השקל: יחידת מדידה ששימשה למדידת משקלן של מתכות בישראל התנ"כית, ולאחר מכן גם לשקילת מזון, לפני המצאת המטבעות. עם הזמן נהפך אותו שקל לשמו של מטבע ששימש לצורכי מסחר בישראל הקדומה ובסביבותיה, הורכב מכסף או מזהב והשתנה בגודלו ובמשקלו בהתאם לאזור.

השקל הצורי, שנחשב לטהור יותר מהשקל הרומאי, שימש גם כמס שכל יהודי נדרש לשלם פעם בשנה בתקופת בית שני לצורך קניית קורבנות למזבח, וזכה לכינוי "מחצית השקל". אף על פי שהונפק בישראל, הוא נשא תמונות רומיות כדי להימנע מהאפשרות שמישהו יחשוב שחלילה ניתנה אוטונומיה ליהודים. בתקופת מרד בר כוכבא הטביעו המורדים מחדש מטבעות רומיים שכבר היו במחזור הכספים והפכו אותם לשקלים, שעוטרו בסיסמאות המרד וסמליו. אחד מהם היה השקל הבר-כוכבאי.

הלירה הישראלית

גם לאחר הגלות הצליח השקל לשמור על מקומו בזיכרונו התרבותי של העם היהודי, סמל לעצמאות יהודית שאבדה עם חורבן בית שני ותשוב רק אלפי שנים לאחר מכן. הגלגולים המודרניים יותר שלו הפכו אותו למטבע הסמלי של ההסתדרות הציונית. מי שרכש "שקלים" רכש בעצם את הזכות לבחור, ומאוחר יותר גם להיבחר, לקונגרס הציוני. הרוכשים אפילו קיבלו שטר סמלי כמתנה, שעליו הוטבעו סיסמאות ציוניות וצילומים של המטבע העברי העתיק. תנועות ציוניות במדינות שונות נהגו אף לקיים אירועי גיוס תרומות תחת השם "יום השקל הציוני".

רק ב-1980 נהפך השקל למטבע הרשמי של מדינת היהודים, שהעדיפה לפניו את הלירה הארץ-ישראלית ומאוחר יותר את הלירה הישראלית כמטבעותיה הרשמיים. ואולם השקל, שכיום נקרא השקל הישן, סבל מחבלי לידה קשים ונפל קורבן להיפר-אינפלציה שתקפה את ישראל בתחילת שנות ה-80 - והוחלף בשקל החדש והיציב, שמשמש אותנו עד היום.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הלירה שימשה כמטבע עד 1980/מערכת וואלה!, צילום מסך

סוף סוף יכול היה המטבע העברי הקדום לנוח. לאחר אלפי שנים של סערות, כיבושים, מרידות וגלויות, הצליח השקל להגיע אל הנחלה ולזכות מחדש במעמדו כמטבע השולט בארץ ישראל. אבל מתברר שגם המנוחה הזאת לא נועדה להימשך זמן רב. 26 שנה לאחר ששונה שמו מסתם "שקל" ל"שקל חדש", שוקל בנק ישראל לשנות שוב את שמו של המטבע הישראלי, לרגל יציאתה לשוק של סדרת השטרות החדשים שתונפק ב-2013. שמו של המטבע החדש יהיה, ככל הנראה, שקל ישראלי.

למה לשנות את שם המטבע, הליך יקר ומבלבל עבור רבים שכרוך בשלל התאמות ושינויים נלווים, דווקא בתקופה שבה המטבע יציב והמדינה לא סובלת מאינפלציה תלת-ספרתית? ובכן, הגרסאות חלוקות. "אי אפשר לומר שמטבע בן 30 הוא חדש", נמסר מבנק ישראל על המהלך הצפוי. "הכוונה היא לשדר יציבות שהשם 'שקל חדש' לא משדר. סדרת השטרות החדשה, מהלך משמעותי שמתבצע רק פעם ב-10-15 שנה, מעניקה לנו חלון הזדמנויות".

"אני רואה את שינוי השם כביטוי ליציבות של השקל. הרעיון הוא לחזור לשם שנשמע קבוע, לעומת שם שנשמע זמני כמו 'שקל חדש'", אומר בכיר לשעבר בבנק ישראל. "השם שקל חדש נוצר כתוצאה מתהליך אינפלציוני קשה, ואנחנו נותנים ביטוי לעובדה שאנחנו לא מצפים יותר לאינפלציה. השאלה היא אם השם שקל חדש מתאים למטבע יציב. הטענה של תומכי השינוי היא שמדובר בשם זמני שנולד בתקופה של חוסר יציבות, בעוד ששקל ישראלי הוא שם שמבטא את היציבות של השקל ב-15 השנים האחרונות ואת התחזית ל-30 השנים הבאות".

לפעמים קל לשכוח זאת מול ההיסטוריה הסוערת שלה, אך מדינת ישראל היא בסך הכל בת 64. בזמן הזה השתנה המטבע שלה לא פחות מארבע פעמים - מהלירה הארץ-ישראלית ללירה, מהלירה לשקל הישן, מהשקל הישן לחדש, וכעת אולי מהשקל החדש לשקל הישראלי. למה, בניגוד למדינות אחרות, אנחנו לא מסוגלים לנוח על השמרים ולתת למטבע שלנו להתקיים בשקט? מדוע קיים אצלנו הצורך הבלתי פוסק להחליף, גם כשהכל בעצם בסדר?

שינוי המטבע ליווה בכל פעם שינוי משמעותי בכלכלת המדינה או באופיה. הלירה הארץ-ישראלית, שעברה מארץ ישראל תחת המנדט הבריטי למדינת ישראל, נועדה לשמש סימן של יציבות והמשכיות בתקופה של סערות אזוריות. הלירה הישראלית, אחריה, ליוותה את תקופת הצמיחה הגדולה של שנות ה-50 וה-60. השקל הישן ליווה את כניסתה המהוססת של ישראל לכלכלה מודרנית יותר, והשקל החדש, שנולד כתוצאה מגלי האינפלציה העצומים של אותה תקופה, כבר בישר על המעבר ממדינת הרווחה הסוציאליסטית לכלכלה הניאו-ליברלית שאנו מכירים כיום.

לדברי הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה, העובדה שבאופן היסטורי ישראל לא מסוגלת לשמור על שם המטבע שלה למשך יותר משני עשורים ברציפות קשורה לאופיה חסר המנוח של התרבות הישראלית. במלים אחרות, אם אנחנו על קוצים, למה שהמטבע שלנו יישב בשקט.

"יש כמה דברים שמאפיינים את התרבות הישראלית, שאחד מהם הוא הנטייה החזקה שלנו לשנות ולהחליף כל הזמן", אומר אלמוג. "אפשר לראות את זה בשמות הילדים: בכל דור יש סדרה חדשה של שמות בישראל, בניגוד לחברות אחרות. זה מעיד על דינמיקה של חברה שכל הזמן נמצאת במצב של שינוי. מצד אחד היא דינמית, אבל מצד שני אנחנו לא שומרים על מסורת. אין יציבות ואין כיבוד של מסורת. בחברות אירופיות, או בחברות עבריות קדומות, שמות היו הנחלה של מסורת מדור לדור. גם על בתים לא שומרים כאן - בונים ומפרקים, מפרקים ובונים. כך עושים גם לסמלים לאומיים.

"מובן שזה מבטא גם את חוסר היציבות הכלכלית ששרר בישראל בעבר. זה עשוי גם לבטא את חוסר התכנון לטווח ארוך. אצלנו פועלים לפי דחפים, ולכן החשיבה היא תמיד קצרת מועד. היום קוראים למטבע ככה, ומחר יקראו לו ככה. רבאק, תתכנן את השם ותדבוק בזה. זה גם מאוד מבלבל, וגם מעיד על שירות לא ידידותי של המגזר הציבורי כלפי האזרח".

פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון חברתי מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, מעדיף לראות זאת אחרת. גלגוליו השונים של המטבע בישראל, הוא אומר, הם תוצר של מאבקי כוחות תמידיים בתוך החברה הישראלית, ומבשרים סמליים של השינויים מרחיקי הלכת שעברו הכלכלה והחברה במדינה. "זה לא שאנחנו מחפשים את עצמנו, כמו ששינויי השם התכופים משקפים שלבים שונים בכלכלה הישראלית", הוא אומר.

לטענת גוטוויין, החלפת שמו של השקל היא תוצר של מאבקי כוח וניסיון לעצב תודעה באמצעות שינוי הסמל. הפעם, לדבריו, מדובר במידה רבה בתגובה של בנק ישראל למחאה החברתית ולזרמים התת-קרקעיים המבקשים לערער את השיטה הכלכלית בישראל מיסודה. "מה קפץ עכשיו על בנק ישראל לשנות את שמו של המטבע? בגדול, די ברור שבנק ישראל חש שכלכלת ישראל לא תהיה מה שהיתה בעקבות אירועי הקיץ. סילוק המושג 'חדש' יוצר סמליות של ייצוב וקיבוע הסדר הקיים, כתגובת נגד לניסיונות לערערו שמופיעים מכל מיני כיוונים".

הצעה שאסור לפספס

התקדמו לדור הבא של ברי המים של תמי4: קטנים יותר, חכמים יותר

לכתבה המלאה

כשבגרוש היה חור

ד"ר פרידריך לוונברג, גיבור הספר "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל, הוא אינטלקטואל יהודי צעיר ואובדני החי בווינה של תחילת המאה ה-20. כמו צעירים רבים באותה התקופה, לוונברג הוא תפרן מוכה דיכאון, שמואס בדקדנס האירופי. רגע לפני שהוא מספיק לשים קץ לחייו, יד המקרה מפגישה אותו עם אריסטוקרט פרוסי מסתורי בשם קינגסקורט שמציע לו - בטוב לבו - להצטרף אליו להפלגה לאי באוקיאנוס השקט.

בדרך לאי החלומות שלהם עוברים השניים בפלסטינה של תחילת המאה הקודמת: מדינה לא מפותחת, ענייה וכמעט לא מיושבת. לאחר שסיירו בארץ והבינו שאין מה לראות בה, הם ממשיכים בדרכם לאי, שבו הם נשארים 20 שנה כשהם מבודדים לחלוטין מהעולם החיצוני. בדרכם חזרה לאירופה הם עוברים שוב בארץ ישראל, ונדהמים לגלות שהיהודים יישבו אותה מחדש והפכו אותה לפאר תרבותי, חברתי, כלכלי וטכנולוגי.

בישראל מדריך אותם דוד ליטווק, נער יהודי עני שלוונברג הציל מרעב בווינה 20 שנה קודם לכן - ובינתיים הספיק לעלות לישראל, להיות לחלוץ וליהפך לגבר-גבר ישראלי מצוי. ליטווק מראה לשניים את ישראל החדשה ומציג בפניהם את חברת המופת ההומניסטית והשוויונית שבנו היהודים בארצם, אבל פרט אחד לוכד את עיניהם יותר מכל דבר אחר. "לכל השדים! מה זה?", שואל קינגסקורט מוכה ההלם את ליטווק. "זה המטבע שלנו", הוא מחייך, "הנהגנו מחדש את המטבע העתיק שלנו, השקל. ערכו כערך פרנק צרפתי".

"חובו של העולם ליהודים", זאת היתה כותרת ההרצאה של ד"ר ג'ורג' לורימר, כומר בכנסיית מדיסון אווניו הבפטיסטית, שהתקיימה בניו יורק ב-10 בנובמבר 1902. "בעוד הרדיפה החוקית של היהודים בארצות הנאורות הסתיימה ב-1849, הרדיפה הבלתי חוקית בעת המודרנית גרועה לא פחות. החנויות בשדרות היוקרתיות דוחות אותם בכל הזדמנות, אבל מקבלות את האיטלקים, שהם פחות מתורבתים ופחות מתאימים לחברה הגבוהה". את ההרצאה העביר לורימר, כומר נערץ באותה התקופה, לרגל "יום השקל", מבצע גיוס כספים שבו גייסה התנועה הציונית 3,000 דולר בניו יורק ו-4,000 דולר בערים אחרות. באותה התקופה היה שווה שקל 25 סנט. למרבה האירוניה, זהו בערך שוויו כיום.

מאז היווסדה, היה השקל אחד מהסמלים הבולטים של התנועה הציונית. על פי מספר השקלים שנמכרו בכל מדינה נקבע מספר הצירים שהיא היתה זכאית לשגר לקונגרס. ובכל זאת, עם הקמתה של ישראל הושלך השקל הצדה לטובת הלירה, מטבע בעל שם לועזי וחמור מכך: המטבע של המנדט הבריטי. לפני הקמת המדינה היתה נהוגה בישראל הלירה הפלסטינית, שהיתה שווה בערכה לליש"ט וחולקה ל-1,000 מיל. ואולם לאחר הקמת המדינה העיפה בריטניה את ישראל מגוש השטרלינג.

במקום להנהיג מחדש את השקל הוחלט לשמור על השם לירה, ובנק אנגלו-פלסטינה של הסוכנות היהודית - שממנו צמח בנק לאומי - היה אמון על הדפסת השטרות. לאחר שהתגברו על הבעיה המשפטית של הדפסת שטרות למדינה שעדיין אינה קיימת, הודפסו שטרות לחצי לירה, לירה, 5 לירות, 10 לירות ו-50 לירות. ב-1951 ירש בנק לאומי את בנק אנגלו-פלסטינה והחל להדפיס בעצמו את השטרות הישראליים.

לדברי גוטוויין, שמירת המטבע והסמלים האחרים של המנדט הבריטי נועדה לייצר תחושה של המשכיות במהלך התקופה הסוערת ומרובת השינויים שליוותה את קום המדינה. "הדבקות בלירה אחרי הקמת ישראל נועדה להציג מראית עין של יציבות ונורמליות. זהו הסיפור של ראשית המטבע הישראלי. הבריטים יצאו מכאן והיה רצון לייצר תודעה של המשכיות. בהתאם לכך, גם מרבית החוקים והתקנות של המשטר הבריטי נותרו על כנם וההוויה המנדטורית נמשכה, עד שהמדינה נכנסה בהדרגה.

"מערכת המטבע המשיכה את הסדר המנדטורי ומערכת היישוב זלגה למערכת המדינה, שזה כורח המציאות. בפועל קרו שינויים אדירים, לכן היתה חשיבות רבה למראית עין של יציבות והמשכיות. ברגע שהמערכת התייצבה במידת מה, עברנו ללירה הישראלית".

ב-1952, בזמן שישראל היתה שרויה עמוק בתוך משטר הצנע, החליפה הלירה הישראלית את הלירה הארץ-ישראלית. במקום מיל, היא הורכבה מ-1,000 פרוטות. בנק ישראל, שהוקם ב-1954 ולקח את תפקיד ניהול המערכת המוניטרית הישראלית מבנק לאומי, הפיץ ב-1955 את השטרות הראשונים שלו, הכוללים תמונות של נופים ישראליים. במקביל בוטל הקיבוע של הלירה הישראלית לליש"ט, והתוצאה היתה פיחות חד בערכה. בשנים הבאות בוצעו עוד כמה פיחותים בערך הלירה, שהפכו את הפרוטות לחסרות ערך ושינו את חלוקת הלירה מ-1,000 פרוטות ל-100 אגורות.

גלי העלייה הגדולים שהכפילו את אוכלוסיית המדינה וההשקעות בתשתיות, בחקלאות ובבנייה, ובפרויקטים כמו המוביל הארצי ונמל אשדוד, יחד עם הפיחות בשער הלירה וכספי השילומים והסיוע האמריקאי שהחלו להיכנס באמצע שנות ה-50, הובילו את ישראל לשנים שבהן הצמיחה עלתה על 10%. ישראל נהנתה מאינפלציה נמוכה, מתעסוקה מלאה ומצמיחה ביצוא.

באמצע שנות ה-60 נכנסה ישראל גם למיתון השני בתולדותיה. הירידה מהארץ התגברה עד להולדת הביטוי "שהאחרון שעוזב יכבה את האור", ורק חידוש העלייה וההתפתחות הצבאית אחרי מלחמת ששת הימים בלמו את המיתון. באותן השנים כבר החלו להתגבר הקולות שתהו בפומבי מדוע למטבע של מדינת העברים יש שם לועזי, ונולדה היוזמה להחליף את שם המטבע לשקל. ביוני 1969 העבירה הכנסת את החוק הקובע כי שמו של המטבע יוחלף מלירה לשקל, אבל הממשלה בחרה להתעלם מהחוק עד 1977, אז המליץ נגיד בנק ישראל דאז ארנון גפני ליישם את החוק.

הג'וק הקטן דווקא תפס

ויויאן כהן, סוחרת עתיקות לונדונית, לא ידעה זאת באותו הזמן, אך ב-1966 היא עשתה היסטוריה. 2,000 שנה לאחר שהרומאים אסרו על היהודים להנפיק שקלים, עיצבה כהן מטבעות שקל חדשים שהוטבעו על ידי יצרנית מדליות בלונדון. "לראשונה מאז שהכובשים הרומאים אסרו על היהודים להחזיק במטבע משלהם לפני 2,000 שנה, מטבעות שקל חדשים יוטבעו בלונדון", הכריזה ידיעה חגיגית של סוכנות הידיעות אי-פי.

"הרעיון הגיע אלי מהצורך לשלם במטבעות כסף לצורך מצוות פדיון הבן", אמרה אז כהן. "על פי חוקי התורה, יש לפדות את הבן הבכור באמצעות תשלום של 5 שקלים מכסף לכהן 30 יום לאחר היוולדו". על צדו האחורי של המטבע, בהתאם, הופיע הציטוט מספר שמות: "וכל בכור אדם בבניך תפדה".

ב-1980 עשה סוף סוף השקל את הקאמבק הגדול שלו, לאחר 2,000 שנה, ונכנס לתפקידו כמטבע החדש של מדינת ישראל. כדי לחזק את זיקתו של השקל לשקל התנ"כי, ובכך לחזק את זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לישראל, הוטבעו בצדו השני של המטבע דיוקנותיהם של ממצאים ארכיאולוגיים ארץ-ישראליים. ערכו היה 10 לירות. הלירה, שהיתה מוצמדת לליש"ט עם קום המדינה, איבדה מאז מערכה עד שהגיעה לערך של פני בודד.

השקל לא נהנה מימי חסד רבים. "העשור האבוד" של הכלכלה הישראלית היה אז בעיצומו, והתבטא באינפלציה שעלתה ליותר מ-100% עד סוף שנות ה-70, בצמיחה אפסית, בהיעדר גידול בתמ"ג לנפש, בהוצאות ממשלה שהלכו ותפחו בתקופת הצמיחה של העשור הקודם, בגידול עצום בגירעון ובמשבר מט"ח, שבמהלכו נסק הביקוש לדולרים.

כדי לממן את חובותיה התופחים גייסה הממשלה יותר ויותר הון באמצעות הנפקת אג"ח ממשלתיות והדפסת כסף, מה שרק הגביר את נטל החובות והמסים. התוצאה היתה משבר כלכלי וחברתי עמוק. מדינת הרווחה הישראלית, כפי שהיתה מוכרת עד אז, פשטה את הרגל.

"היתה תחושה שאנשים הפסיקו להאמין בלירה", אומר ד"ר אבי שמחון, יועצו הכלכלי של שר האוצר יובל שטייניץ וחבר בוועדת טרכטנברג, "לכן קובעי המדיניות רצו לעשות מעשה שאולי יחזיר את האמון במטבע הישראלי. קפה במכולת עלה פתאום 1,500 לירות. מכונית עלתה מיליונים. אז המציאו את השקל, ובאותה ההזדמנות גם הורידו אפס אחד. מובן שלא היה לזה שום אפקט, כי הדבר החשוב הוא לא איך קוראים למטבע ומהן היחידות שבהן משתמשים אלא המדיניות המוניטרית, והיא לא השתנתה. זה היה ניסיון של קובעי המדיניות לשדר שינוי מדיניות, שלא לווה באף צעד של מחויבות אמיתית, ולכן לא היה לזה שום אפקט. פשוט במקום להדפיס לירות, הדפסנו שקלים.

"נכנסו אז לשלב של אינפלציה מאוד רצינית, ואינפלציה של 10% בחודש נחשבה להישג של משרד האוצר. מובן שהשקל איבד מערכו, ואותה קופסת קפה עלתה עכשיו 10,000 שקל. אז הבינו שאי אפשר כבר לעבוד עם מספרים כאלה. אי אפשר שתצא מהמכולת עם חשבון של מאות אלפי שקלים, כי אנשים מאבדים את תחושת המשמעות ולא יודעים מה זול ומה יקר. כוס קפה עלתה 20 אלף שקל במסעדות רגילות ו-30 אלף שקל במסעדות יקרות, ובכל יום ערך המטבע ירד. אנשים הפסיקו לדבר בשקלים והתחילו לדבר בדולרים, ודולר אחד היה שווה 1,500 שקל. ואז אמרו 'טוב, עכשיו חותכים את הכל ב-1,000', והמציאו את השקל החדש".

לדברי גוטוויין, שינוי המטבע מלירה לשקל באותה התקופה לא היה מקרי, ובישר על השינוי במדיניות הכלכלית של ישראל -מכלכלה ריכוזית ומגויסת, המאופיינת בהוצאות ציבוריות גבוהות, לכלכלת שוק ניאו-ליברלית. מילטון פרידמן, סנדק הכלכלה הניאו-ליברלית, הגיע בסוף שנות ה-70 לסייע לממשלת ישראל, והחלפת המטבע היתה רק הדרך הסמלית לבשר על השינוי. "שינוי השם שימש כלגיטימציה לשינוי במדיניות", אומר גוטוויין. "שינוי המטבע עימעם את ההשפעות של שינוי המדיניות. זאת היתה תחילתו של משטר ההפרטה הישראלי והניאו-ליברליזם הישראלי האלים".

השקל החדש הוכנס למחזור בראשונה בספטמבר 1985, והחליף באופן רשמי את השקל הישן ב-1 בינואר 1986. 1,000 שקלים ישנים, כך נקבע, יהיו שווים שקל חדש אחד. האינפלציה המשתוללת כבר נהפכה להיפר-אינפלציה ועלתה לרמה של יותר מ-500%. החוב עלה ליותר מ-80% מהתמ"ג. הנפקת השקל החדש היתה חלק מרכזי בתוכנית הייצוב הכלכלית של ראש הממשלה דאז שמעון פרס, שר האוצר דאז יצחק מודעי ז"ל ונגיד בנק ישראל דאז מיכאל ברונו ז"ל, שעיקריה היו הקטנת הוצאות הממשלה, צמצום הסובסידיות הנדיבות שהוענקו עד אז לאזרחים בעבור מוצרים ושירותים, העלאות מסים והקפאת שכר במגזר הציבורי. "לא נשלם עוד את חשבונות המכולת שלנו בשטרות של אלפי שקלים", כתב מודעי בזיכרונותיו, שפורסמו כמה שנים מאוחר יותר.

באותה התקופה שררה בישראל אווירת נכאים. למשבר האינפלציה היתוסף משבר מניות הבנקים, שהוביל לבהלת רכישות של מטבע זר ולהלאמת הבנקים הגדולים. תקציב המדינה היה אז בהיקף של מאות טריליוני שקלים ישנים, והמבורגר עלה 4,000 שקל. כוח הקנייה של העובדים במגזר הציבורי נפל לרמתו הנמוכה ביותר מאז 1967. החוב הלאומי, לעומת זאת, תפח ל-21 מיליארד דולר. כדי להתמודד עם האינפלציה קיבלו הישראלים מדי שלושה חודשים העלאה בשכר, שספגה 80%-90% מההאצה של המטבע.

"המשכורת שלי, בגובה של 50 אלף שקל בחודש, היתה שווה 750 דולר לפני שלושה חודשים. כיום היא שווה פחות", אמר דוד הופמן ל"דיילי טלגרף" בדצמבר 1983. "מכרתי את המכונית שלי וקניתי מכונית קטנה יותר, ואני נוסע באוטובוס רוב הזמן כדי לחסוך בדלק. אשתי ושלושת הילדים שלי התרגלו לאכול פחות, ואשתי התחילה לעבוד כמזכירה במשרה חלקית. כיום שנינו יחד מרוויחים את אותו הסכום שהרווחתי לבד".

"המצב רע, חמור מכפי ששיערתי", אמר מודעי בסוף 1984. "ישראל זקוקה ליהושע מודרני, שלא יפחד לבשר את החדשות הרעות ולגייס את העם להתגבר עליהן. לא במשפטים אומללים ולא מוצדקים כמו 'זהו מחירו הנוראי של הסיוע האמריקאי', אלא באומץ של הדור ששילם בדם כדי ליצור את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וגאוות היהדות העולמית", כתב בדצמבר 1984 ויליאם ספייר ב"ניו יורק טיימס". השקל הישן איבד מדי יום מערכו: בין 1980 לסוף 1985 הוא נפל מערך של 16 סנט (0.2 דולר) לפחות מעשירית פני. הרעב לדולר היה כה גדול, שבדצמבר 1983 רכשו הישראלים תוך שבועיים 1.2 מיליארד דולר. האמון בכלכלה הישראלית היה בשפל היסטורי.

ההצלחה של תוכנית הייצוב היתה מסחררת. האינפלציה ירדה במהרה לרמה דו-ספרתית ולאחר מכן פחתה גם לשיעור חד-ספרתי, אבל עמנואל שרון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר בתקופתו של מודעי ואחד מאדריכלי השקל החדש, יודע לספר כיום כי את מידת האופטימיות של אנשי בנק ישראל באותה התקופה אפשר לראות בגודלו של השקל, שגרם לישראלים רבים להתלונן. הם טענו שה"ג'וק" הקטן, כפי שכונה אז, נאבד בקלות בארנק ובכיסים.

"הדולר היה שווה אז 1,500 שקל, והרעיון היה לזרוק שלושה אפסים וליצור שקל חדש, אבל בוודאי שמת לב שהשקל החדש הוא מטבע קטן מאוד. בזמן שהטביעו אותו, בנק ישראל לא האמין שהאינפלציה תתייצב והניח שהשקל יהיה שווה כמו אגורה, המטבע הכי קטן שהיה באותה תקופה. לכן הם עשו אותו כל כך קטן".

מעבר לגודלו של השקל, גם לשמו החדש של המטבע היתה משמעות. "השקל החדש היה הצהרה חד-משמעית על כניסת ישראל למדיניות המילטון פרידמנית", אומר גוטוויין. "עד אז, הצעדים לליברליזציה של הכלכלה היו ספורדיים, אבל המושג 'שקל חדש' נתן לגיטימציה למדיניות החדשה. מטבע חדש, מדיניות חדשה. הרי הם לא היו צריכים לקרוא לו שקל חדש, הם היו יכולים לקרוא לו שקל ישראלי באותה המידה. המלה 'חדש' נועדה להחדיר את הלגיטימציה של הסדר החדש".

לדברי גוטוויין, השקל החדש בישר על שינוי יסודי ביחסי הכוחות בחברה הישראלית. "המעבר לכלכלה ניאו-ליברלית, שעליו בישר השקל החדש, היה שינוי דרמטי ביחסי הכוחות. בין 1979 ל-1985 נמחקה כל הציוויליזציה של מפלגת העבודה במהירות מדהימה. זה לא נבע מנעורים חסרי מנוח של המטבע, אלא מאי היציבות של מוקדי הכוח בחברה הישראלית והמאבק על השינוי.

"ב-1985 החל משטר ההפרטה ששינה את יחסי הכוח, בנה אליטת הון ויצר את הבורגנות הישראלית שחיה ונולדה מתוך השוק, וטורחת רבות כדי לשמר אותו. זאת בניגוד מוחלט למקום הדומיננטי שהיה למדינה ולמערכת ההסתדרותית לפני כן.

"מהפכת ההפרטה שינתה באופן עמוק את מוקדי הכוח ומקורות הלגיטימציה הכלכליים והפוליטיים. בין 1968 ל-1977 היתה ישראל בעיצומה של בניית מדינת רווחה והגדלת השוויון, ושינוי המטבע שיקף באופן סמלי את השינוי העמוק שעברה המערכת הכלכלית. בניית מוקדי הכוח החדשים לא כללה רק את הבורגנות ומשפחות ההון, אלא גם את הסקטוריאליזציה של הכלכלה. מדיניות ההפרטה עיצבה את דמות ישראל מחדש".

"בניגוד לשינוי הקודם, הפעם באמת הלכו על שינוי מאוד יסודי בכלכלה הישראלית", קובע שמחון. "1985 היתה שנת שבר, שבה עברנו מכלכלה מנוהלת בסגנון מפא"י - אף שהיא לא היתה בשלטון כבר שמונה שנים, הסגנון שלה נשאר - לכלכלה שאפשר לקרוא לה חופשית, אף על פי שהיא לא לגמרי חופשית. חלק מהעניין היה שינוי דרמטי באופן ניהול המדיניות המוניטרית.

"הדבר החשוב שעשו ב-1985 הוא שלקחו למשרד האוצר את הסמכות להדפיס כסף. עד 1985 הנגיד היה קצת כמו נשיא המדינה, איש חשוב עם אוטו ונהג אבל כמעט ללא סמכויות. אם שר האוצר היה צריך מיליארד לירות או מיליארד שקל הוא היה מרים טלפון לנגיד ואומר 'אני מבקש עד מחר בצהריים מיליארד שקל, אלי למשרד', ולנגיד לא היה מקום לשיקול דעת. ב-1985 חלה מהפכה בתחום הזה, ומי שקבע מאז את ההדפסה, מי שהיה אחראי על המדיניות המוניטרית, הוא בנק ישראל. משרד האוצר לא היה יכול לקבוע יותר כמה כסף יודפס. לקחו לפוליטיקאים את היכולת להדפיס כסף ונתנו אותה לאדם יותר רציני.

"אחרי שהתרגלנו כל כך הרבה שנים לאינפלציה ולפיחות ולכך שהמטבע הישראלי מאבד מערכו, לא נתנו לזה הרבה סיכוי. היינו רגילים לאינפלציה של 15% בחודש. ביולי 1985 האינפלציה היתה 30%. המחירים עלו ב-30% בחודש אחד. אז אתה עובר בבת אחת למטבע חדש, ומצפה שאנשים יאמינו? אבל באופן מדהים, הפעם השינוי הצליח.

"בשפל הכי גדול של השקל החדש, ב-2002, הוא הגיע לרמה של 5 שקלים לדולר. אבל בסך הכל, מאז 2002 ועד היום הוא רק מתחזק. בעשר השנים האחרונות קרה משהו שלא קרה אף פעם בתולדות המדינה. בכל שנותיה של המדינה, למעט העשור האחרון, המטבע הישראלי איבד מערכו ביחס למטבע חוץ. בעשור האחרון המטבע הישראלי מתחזק, עם עליות וירידות אמנם, אבל המגמה ברורה".

למרות התחלה בעייתית, השקל נהפך להצלחה מסחררת. "לפני שנים לא רבות, כשהמטבע שלהם היה בדיחה ואת כל הכסף שלהם הם השקיעו בדולרים, נהגו הישראלים לחלום שיהיה להם כסף אמיתי. כעת יש להם. השקל חזק כמו סלע - כה חזק שהוא עושה לממשלה כאב ראש", נכתב ב"אקונומיסט" באוגוסט 1997. הכלכלה עברה תקופות מיתון, תקופות של האטה, אינפלציה (אם כי לא היפר-אינפלציה) ותקופות של צמיחה מרשימה, אך השקל נותר יציב והתחזק בהדרגה. אפילו שכר הדירה, שעד לפני כמה שנים ננקב עדיין בדולרים - שריד אחרון לחוסר האמון של הישראלים בשקל - עבר בשנים האחרונות לשקלים.

ומה עם הלוגו במקלדת?

בניגוד ל-1980 או ל-1985, כיום הכלכלה הישראלית לא סובלת מאינפלציה. השקל לא נחלש מול הדולר או היורו, ולכאורה לפחות, אין שום סיבה בוערת לשנות את שמו של המטבע - למעט הסיבה הרשמית, שלפיה קצת מביך לכנות מטבע בן 30 שנה "חדש". עם זאת, לדברי גוטוויין, יש גורמים משמעותיים יותר שמשחקים תפקיד בבחירה לשנות את שמו של המטבע דווקא עכשיו, ודווקא לשקל ישראלי.

"התחושה היא שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק מכלכלה. בין אם זה מכיוון המחאה ובין אם זה מכיוון הריכוזיות, בנק ישראל מבין שהמערכת עומדת בפני שינוי ועושה מהלך סמלי שנועד לקבע את הסדר הקיים. כל השינויים של שמות המטבע היו צמודים לצמתים כלכליים וליוו פרקים חדשים בכלכלה הישראלית. הפעם הכוונה היא דווקא לייצב את המצב הנוכחי, באמצעות סילוק המושג 'חדש' והחלפתו ב'ישראלי'. אתה מביא 'חדש' כשאתה רוצה לומר 'אני חדש וזה לגיטימי', ואתה מביא 'ישראלי' כשאתה רוצה לומר שהמצב הקיים מצוין.

"ברור שהשיטה הניאו-ליברלית ששלטה בישראל מאז 1985 מצויה במשבר אמון ובמשבר לגיטימציה. האוכלוסיה לא מקבלת אותה. היא כבר לא עובדת בקטעים מסוימים, ומגיעה לסתירות הפנימיות שלה. רואים את זה גם במחאה בקיץ וגם בוויכוח על חוק טל: הגידול של החברה החרדית הוא תולדה קלאסית של הסקטוריאליזציה והרס מדינת הרווחה. המחאה נתנה לגיטימציה לפירוק הסדרים הקיימים, והדה-לגיטימציה האדירה שהיתה בקיץ לסדר הכלכלי מעניקה אפשרות לשנות את הדברים. בנק ישראל, בשינוי השם, מתייצב מנגד ואומר: אל תתקנו, הכל בסדר, שום דבר לא מקולקל".

גוטוויין, אגב, כלל לא מתרשם מהצלחתו של השקל. "מנקודת מבטו של מי הוא הצליח? אי השוויון בישראל גדל באופן עצום. היציבות של השקל, שכולנו מתגאים בה, הסתירה את ההתערערות העצומה של החברה הישראלית. בתקופה שבה השקל היה הכי יציב, החברה שלנו נסדקה ונפערה בממדים עצומים.

"השקל הוא הסמל של המדיניות, והוא שימש ככיסוי להתערערות העמוקה שחלה ברובדים עמוקים מאוד של החברה הישראלית, כמו שחיקת מעמד הביניים. מדובר במסך של אשליה. השקל יצר כסות של חברה יציבה, אבל זה היה נכון רק למעגל קטן מאוד של אנשים שהרוויחו מהסדר החדש. מאז 1985 הצלחתו של השקל היתה הפוכה לתוצאות החברתיות של המדיניות שמתבצעת באמצעותו".

שמחון לא מסכים עם טענותיו של גוטוויין, אך מודה כי גם הוא אינו מצליח למצוא "סיבה שאינה מגוחכת" ליוזמה לשנות את שמו של השקל. "השקל הוא הצלחה גדולה. הוא החזיק מעמד כל השנים האלה, ובעשור האחרון הוא מתחזק - לא בגלל מניפולציות ספקולטיביות, אלא מפני שהכלכלה הישראלית הוכיחה את עצמה ככלכלה יציבה שמנוהלת באופן אחראי. ב-2011 החזיקו גופים זרים ניירות ערך צמודים לשקל בשווי של 100 מיליארד שקל, וזה מעיד על האמון הרב שיש לעולם הפיננסי במטבע הישראלי. על אף שאין שום משמעות אמיתית לשינוי שם ומה שחשוב הוא ההתנהלות של הממשלה ושל הבנק המרכזי, אני לא מבין למה צריך את זה. יש לנו סוף כל סוף מטבע חזק, למה לשחק אתו?"

הוא בסך הכל בן 26, השקל החדש, אבל יום הולדתו ה-27 יהיה ככל הנראה יום ההולדת האחרון שיחגוג. כמו כוכבי רוק רבים לפניו, מג'ים מוריסון וקורט קוביין ועד איימי ויינהאוס, גם השקל החדש יצטרף בשנה הבאה ל"מועדון ה-27", אותה קבוצה שאליה משתייכים כל הכוכבים שמתו בגיל הצעיר. כמו אותם כוכבים, גם השקל החדש ידע עליות ומורדות ונגדע בשיא תהילתו.

בזמן הקצר יחסית שהוא נמצא עמנו, הצלחנו להתרגל אליו. אפילו שמרנו לו סימון מיוחד במקלדת. כמעט שכחנו, לרגע, שכמו כל דבר אחר בישראל, גם שם המטבע שלנו הוא בסך הכל דבר ארעי, נתון לשינויי הזמן, קורבן של מסע החיפוש העצמי שלנו כעם, כמדינה וככלכלה - מדינה מזרח-תיכונית קטנה שב-64 שנותיה היו לה ארבעה מטבעות שונים.

"אין ספק שיש פה כל הזמן חיפוש", אומר אלמוג. "הלשון לא יציבה, המוסדות לא יציבים. תראה כמה פעמים החלפנו את שיטת הבחירות. זה בהחלט ביטוי של חיפוש הדרך והנטייה לאלתר. אצלנו אפילו בונים לטווח קצר, מרצפים במרצפות בטון שמתבלות וזקוקות להחלפה מדי כמה שנים. כל דבר הוא זמני פה. לכל דבר נלווית תחושה של ארעיות, והתחושה הזאת מתחזקת באמצעות סמלים ארעיים. אבל סמלים ארעיים רק מחזקים את תחושת חוסר היציבות. אנחנו צעירים, אנחנו לא נמצאים פה מאות שנים. אנחנו אומה צעירה שמגבשת את עצמה".

שמחון, לעומת זאת, לא מתרשם מיצר החיפוש העצמי שלנו כישראלים. "למה לשנות? סוף כל סוף יש לנו מטבע יציב. התחלנו עם הלירה שהיתה שווה לליש"ט, ואז היא פחתה עד ש-1,000 לירות היו שוות לדולר. ואז אמרנו, אולי אם נחתוך את הלירה, נחלק אותה בעשר כך שכל הלירות יהיו שוות שקל, השקל יהיה שווה יותר, והשקל באמת היה שווה דולרים בודדים. אבל אז היתה אינפלציה, והיא גרמה לכך ששוב נזקקו ל-1,000 שקל כדי לקנות דולר. ואז אמרנו 'טוב, אנחנו לא רוצים לעבוד במספרים כל כך גדולים, כי בית עולה מיליארדים וקפה עולה 35 אלף שקל. בואו נחלק באלפים כדי שיהיה סכום סביר'. וזה דווקא הסתדר לנו. עכשיו הכל יציב, אז למה לשנות ולקרוא לזה בשם אחר? זה נראה לי מגוחך. אם הם רוצים שם, יש לי אחד בשבילם: אולי פשוט נחזור לזוזים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully