ההצתה העצמית של משה סילמן הציתה שוב את רוח המחאה החברתית, בדיוק במלאת שנה לפריצתה. שאלות היסוד - האם מדינת ישראל חדלה מלסייע לחלכאיה ונדכאיה - עלו בסוף השבוע במלוא חריפותן, לנוכח התמונות הקשות מההפגנה בתל אביב.
אז הנה התחלת התשובה, כפי שהיא מובאת בגרף שלפניכם. את הגרף ערך ראש מינהל מחקר ותכנון בביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, על סמך נתונים השוואתיים שמפרסם ה-OECD. הגרף מדבר בעד עצמו: ההוצאה החברתית הציבורית של ישראל צנחה מאז 2003 בשיעורים חדים. לא רק, אלא שבאותה עת ההוצאה הציבורית החברתית של שאר המדינות המפותחות גדלה מאוד - כך שנוצר פער אדיר בין היקף ההוצאה החברתית-ציבורית בישראל. ההוצאה החברתית בישראל היא כ-16% תוצר, לעומת 22% בשאר המדינות המפותחות - פיגור של 28% בהשקעה היחסית של ישראל בסיוע לענייה.
הגרף המוצג כאן הוא גרף דרמטי, המציג תמונה של מדינה שאיבדה את פניה הסוציאל-דמוקרטיים ואולי גם את אנושיותה, ובכך דחפה אנשים כמו משה סילמן אל צעדים נואשים. עם זאת, חייבים לסייג במעט את הנתונים. את הקפיצה בהיקף ההוצאה החברתית במדינות ה-OECD אחרי 2008 צריך לייחס בעיקר למשבר הפיננסי ולהשלכותיו החברתיות הקשות. מדינות כמו ספרד, שיש בהן שיעור אבטלה של 25%, מטבע הדברים ייאלצו להוציא הרבה יותר על רווחה. ניתן להניח כי הקפיצה ברמת ההוצאה החברתית שלאחר 2008 היא בעלת אופי זמני - ההוצאה המייצגת של העולם, לפיכך, נמצאת קרוב יותר לרמה שלפני המשבר, בין 19% ל-20% תוצר.
זאת ועוד, ההשוואה של ההוצאה לתוצר גורמת לעיוות כאשר יש מדינה אחת שצומחת במהירות (ישראל), לעומת מדינוה אחרות ששוקעות במיתון (שאר העולם). ההתרחבות המהירה של התוצר בישראל בעשור האחרון הביאה באופן מלאכותי להקטנת ההוצאה החברתית ביחס לתוצר - גם אם ההוצאה עצמה לא השתנתה. מאחר שמרבית הקיצוצים בהוצאות הרווחה של ישראל היו ב-2003, ניתן להניח כי הירידה מרמת הוצאה של 18.8% לרמת הוצאה של 17.1% ב-2004 נבעה מקיצוץ ההוצאה. שאר הירידה בהוצאה נבעה מהתרחבות התוצר.
מעשית, אם כך, ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין רמת הוצאה של כ-17% מהתוצר בישראל לכ-19%-20% בעולם המפותח. זה קצת פחות גרוע מהפער המצטייר בגרף, אבל עדיין, זה לא משנה את התמונה הכוללת: ישראל מוציאה הרבה פחות על רווחה מאשר שאר המדינות המפותחות. היא מוציאה כיום מעט יחסית גם בהתבוננות היסטורית על ישראל לבדה.
קצבאות נמוכות במיוחד
הביטוח הלאומי אינו עוסק בסיוע בדיור, התמיכה שאותה ביקש סילמן לקבל מהמדינה. עם זאת, די ברור היכן התמיכה שמעניק הביטוח הלאומי לעניי ישראל היא בעייתית כיום בהשוואה בינלאומית. מדובר בעיקר בשלוש קצבאות שהן נמוכות במיוחד בישראל - דמי אבטלה, קצבאות ילדים וקצבאת אבטחת הכנסה. שלוש הקצבאות כאחת קוצצו בחדות במהלך המיתון הקשה של 2003, ולא ממש תוקנו מאז.
כך, קצבת הילד השני בישראל עומדת על סכום של 2.4% מהתוצר לנפש - לעומת 4.3% במדינות המפותחות. אומנם ישראל נהנית מילודה גבוהה (להבדיל ממרבית מדינות ה-OECD), מה שאמור להביא לכך שהיא תעודד את הילודה פחות מאשר המדינות המפותחות האחרות, אבל צריך לזכור כי חלק ניכר מהילודה הגבוהה בישראל מתרכז במשפחות ערביות וחרדיות - כלומר במשפחות העניות. גם בהיבט הזה ישראל הפוכה מהעולם (במדינות המפותחות משפחות עשירות הן שיולדות יותר, כי הן יכולות להרשות לעצמן לפרנס הרבה ילדים, ולא הפוך), אבל התוצאה הנגרמת היא שהמשפחות העניות בישראל, שהן גם המשפחות מרובות הילדים, מקבלות יחסית מעט תמיכה בגידול המשפחה.
גם דמי האבטלה בישראל הם היום כמעט הקמצניים ביותר בעולם. הם משולמים לתקופה מירבית של 7 חודשים (ממוצע ה-OECD עומד על 20 חודשים). הם מחייבים עבודה לאורך תקופה ארוכה כדי להיות זכאים לקבל את דמי האבטלה. כתוצאה מהדרישות הגבוהות, בסופו של דבר רק 32% מהמובטלים בישראל בכל זמן מקבלים בפועל דמי אבטלה - לעומת 49% מהמובטלים במדינות המפותחות.
להבדיל מקצבת הילדים, מי שנפגע מהקיצוץ החד בדמי האבטלה הוא דווקא מעמד הביניים העובד - אשר דמי האבטלה הם כמעט הקצבה המשמעותית היחידה שייצא לו לקבל מהביטוח הלאומי במהלך חייו (פרט לקצבת זקנה). מעמד הביניים נסמך על דמי האבטלה כדי שיחזיקו אותו בתקופה הקשה של מעבר בין עבודות, וייאפשרו לו להתקיים במידה סבירה, כך שיוכל לחפש עבודה חדשה בנחת. "רק שאז העובד המובטל מגלה שהוא אינו זכאי כלל לדמי אבטלה בגלל תנאים נוקשים, או שהוא מקבל דמי אבטלה נמוכים ולתקופה קצרה", אומר גוטליב. "וכך המפגש היחיד של מעמד הביניים עם רשת הביטחון הסוציאלי של ישראל נהפך למפגש מאכזב - שיוצר אי-אמון במערכת הרווחה הישראלית".
הקצבה הקריטית ביותר של הביטוח הלאומי היא קצבת אבטחת הכנסה, המשולמת למי שאינם עובדים תקופה ארוכה או לא עבדו מעולם (מובטלים כרוניים), ואין להם כל דרך לקיים את עצמם. בנוגע לקצבת אבטחת הכנסה אין השוואה בינלאומית, אך גוטליב ערך ניתוח של גובה הקצבה ביחס לצורכי הקיום המינימליים. הוא גילה כי הקצבה מספקת כאשר מדובר בקשישים - היא מספקת כ-80% מצוכני הקיום של קשישים. בהתאם, העוני של קשישים בישראל ירד מאד בשנים האחרונות.
לעומת זאת, קצבת אבטחת הכנסה היא בעייתית מאוד כאשר מדובר במשפחות צעירות עם ילדים - היא מספקת רק 35%-40% מצורכי הקיום של משפחה. משפחה כזו, שבה אחד או שניים מבני הזוג אינו עובד, או ששני בני הזוג עובדים בשכר נמוך מאוד, יכולה להתקיים אך בקושי בישראל.
