המחצבים של עידן עופר, הגז של יצחק תשובה, ישראמקו ורציו, המים המותפלים של שרי אריסון, עופר ותשובה והמים המינרליים של רוני נפתלי ומוזי ורטהיים - לא לבד. הם רק הגדולים והמוכרים. רווחיות היתר שלהם נובעת מאין-אונות ממשלתית שנמשכת עשרות שנים ומטפחת מצב שבו יזמים וחברות סוחטים משאבי טבע, מרוויחים סכומים בלתי סבירים ולא נדרשים לתת בגינם תמורה לבעלים, הריבון, הציבור.
העובדה שהצהרת לפיד על התנגדותו למכירת כיל לפוטאש, הפילה את מניית כיל ביותר מ-6.5% ביומיים והביאה לאיבוד 5 מיליארד שקל בשוויה, מעידה עד כמה רצינית ההתייחסות ללפיד, כשר אוצר בעל חשיבה חדשה, שאכן אפשר כי יוביל מהפכים במשק. הדאגה גם פשטה אצל הנהנים הגדולים האחרים במשק, אנשי משאבי הטבע.
הגיע זמן התיקון. הגיעה העת להטיל מס רווחי יתר על כל אנשי המחצבים: אשלג, מגנזיום, ברום, פוספטים, על כל בעלי הזיכיונות בנפט וגז, על אלה שאוספים מי מעיינות מהטבע ומבקבקים אותם, על כל כורי "חומרי ואדי" כלומר חול וכורכר לענף הבנייה והתשתיות, וגם על אלה שלוקחים מי ים והופכים אותם למי שתייה והשקיה.
בשוק תחרותי יזמים מרוויחים רווח נורמלי. אותה רמת רווח שדרושה כדי שיהיה להם כדאי להיכנס לפעילות בענף ועניין אישי להישאר ולהמשיך לפתח את הפעילות בענף ולנהל אותו כראוי.
רווחי עתק בלתי סבירים הם רווחים הנובעים מכוח מונופוליסטי או מהעובדה שברשות היזם יש משאב או גורם ייצור, שקיבל בתמחור חסר, במחיר עלוב או בחינם. רווחים שמעל לרווחים נורמליים נדרשים ורצויים, הם "רווחי- יתר". ממשלה הוגנת, יציבה וחפצת חיים חייבת לדרוש תמורה הוגנת על נכס מדינה ולהעביר אותה לרווחת בעל הבית - הציבור החי במדינה. זה היה הבסיס הרעיוני-כלכלי-חוקי של ועדת ששינסקי, שקבעה החלת "מס רווחי יתר" על הכנסות מופלגות מנפט וגז.
ארה"ב גובה כסף גדול על זיכיונות למשאבי טבע. בישראל מחלקים אותם בחינם. זיכיונות גז ונפט ניתנו בלי תמורה, בטענה שיש עניין לעודד חיפושים, והמצב הזה נמשך גם כשכבר ברור שהאדמה לא יבשה. כל מחצבי ים המלח, המפרנסים יפה את רווחי היתר של החברות הבנות של כימיקלים לישראל, נמסרו בלי כסף.
במקרה הטוב נקבעו תמלוגים, די עלובים, לא ממש מוסדרים, לא ראויים. כך גם חברות המים המינרליים, חברות הכרייה, מכוני ההתפלה ועוד.
פרופ' איתן ששינסקי סיפר על מכרז על פיסת מים, ריבוע במפרץ מקסיקו שמיועד לחיפושים והפקה של נפט. המדינה, הסטייט, יצאה, כמו תמיד, במכרז על גובה הבונוס ההתחלתי שישלמו החברות המתמודדות בעבור הזיכיון. מדובר בתחרות, מכרז פתוח וגלוי. התחרות עזה והמחירים עולים, וכל זה כאשר כל הסיכונים הם על היזם, ולפני שבכלל ברור אם יש בפיסת הים הזו תמורה הולמת למחיר.
במדינות אחרות, באירופה ואפריקה, הממשלות דורשות מחיר כבד עבור זיכיונות להפקת מחצבים בים או ביבשה, לעתים גם עם חובות העסקה ותנאי העסקה ותשלומי מס. פה לעומת זאת הזיכיון, לדוגמה, שניתן בזמנו, 1995, לשאול אייזנברג, בעת הפרטת כיל, קבע אמנם תנאי תמלוגים, "אבל", אומר ששינסקי, "המדינה שגתה, זלזלה בנכסיה וכלל לא קבעה תנאים להטלת מיסוי ולהגדלת הכנסותיה, כאשר התנאים משתנים ורווחי הזכיין עולים..".
מה אפשר לעשות עכשיו? "המדינה רשאית, לדעתי אפילו חייבת, לטפל במיסוי", אומר ששינסקי. "רווחי כיל, למשל, נובעים מהגדלה נמשכת ומתגברת במחיר האשלג, בגלל הביקוש בשווקים המתעוררים. הגיוני ונכון שהמדינה תקבע ותודיע שהיא דורשת לקבל חלק מתמורת עליית הרווחים, שבאו כתוצאה משינויים משקיים ועולמיים. הרעיון זהה לכל משאב טבע. כמו המים המינרליים הנובעים ממעיינות הסלוקי בגולן. זהו משאב מדינה. היזמים הפרטיים השקיעו והם צריכים לקבל תמורה נאותה על ההון שהושקע והסיכון שנלקח, אבל - בעבור רווחים שמעל, רווחי היתר, המשקפים את העובדה שהמדינה לא גבתה את הסכום הנאות עבור הנכס שלה, נראה לי ראוי לשקול לחייב חברות בתשלום תמורה מיוחדת נוספת, לבעל הנכס, הריבון. מס רווחי יתר".
איך נקבע מהו רווח יתר שבגינו יוטל מס נוסף? "זה כבר נעשה במדינות רבות בעולם. מחשבים את הפדיון, מפחיתים עלויות, מכלילים רווח נורמלי והוגן, את אותה עלות הון שהיזמים זקוקים לה כדי שיהיה להם האינטרס להיכנס ולהישאר בביזנס. מה שמעל זה - הוא רווח יתר בגין תנאים שהמדינה לא מצאה לנכון לקבוע בעבר. ביחס לזה, לעמדתי, למדינה, לריבון, זכות לתבוע חלק ארי מהם".