חוק התלושים פופוליסטי? הוא מספק אוויר לנשימה

מקובל שמעסיקים מעניקים שי לחג, בעבר היה זה מגהץ או קומקום חשמלי, היום בדרך כלל מדובר בתלושים. לכאורה, כמה כיף לקבל תווי קנייה- חגי תשרי הם חוויה נפלאה, אך עמוסים בהוצאות. תוספת "כספית" בדמות תווי הקנייה זו בהחלט בשורה מעודדת. במחשבה שנייה, מקומם לקבל תווי קנייה, סינדרום האותיות הקטנות, קוראים לזה. מה שכתוב בגדול זה לא מה שכתוב בקטן.

תשכחו כל מה שלמדתם בשיעורי המתמטיקה, בעולם התלושים 100 לא שווה 100. חמושים בתלושים הגעתם לרשת שיווק, חישבתם את הסל בעלות של 100 שקלים. אתם מסתובבים להנאתכם בחנות ואומרים לעצמכם "איזה עונג, לא נשלם כלום על העגלה הזאת". האופוריה נמשכת, ואתם בתור לקופה. מסתכלים בלקוח שלפניכם שמשלם, ושמחים שאתם לא "כי לנו יש תווי קנייה". אלא שאז מגיע תורכם, הקופאית חייכנית שואלת "יש כרטיס מועדון?", ואתם משיבים, "לא, אבל יש תלושים" . ואז כרעם באחרית אוגוסט אתם מגלים שה-100 שהבטיח התלוש, שווים בעצם 90. מתווכחים עם הקופאית,שכבר לא נראית כל כך חביבה "איפה זה כתוב?". ואז אתם מגלים את האותיות הקטנות, "היא צודקת", אומר עצמכם המבויש, "היא צודקת".

הוספתם 10 שקלים, כי ה-100 הם 90. אז אתם מחליטים לממש את התווים על מבצעי החגים, "אם אפשר להרוויח פעמיים, הנחה ותלושים, למי אכפת שה-100 הם 90". אלא שאז אתם מגלים שגם 90 זה לא 90. אתם נכנסים לחנות לקנות חולצה ומגלים שהרשת החליטה לפנק ב-"20% הנחה". אתם מאושרים, לא תצטרכו להוציא 200 שקל, רק 160. מודדים את החולצה, מתייעצים, מהרהרים ובסוף מחליטים - "את זו אני רוצה". שוב לקופה, מאושרים מהבחירה. המוכרנית מחשבת ואומרת "160, אדוני". מוציאים את התווים ומחכים לשמוע "תודה שקנית ב..." ולצאת מהחנות. ואז אתה מגלים שהחולצה לא שלכם עדיין. "מצטערת אדוני, לא ניתן להשתמש בתווים בהנחות ומבצעים". "למה?", אתם זועקים בהשתוממות, "זה שווה כסף!". לא עוזר לכם, היא מתעקשת. שולפים את האשראי, ומתבאסים. החולצה כבר לא מעניינת, אתם בעיקר מרגישים, ובצדק, שכנראה עבדו עליכם.

אתם כבר מבינים שתווים "זה לא מה שמנסים למכור לנו? אז אתם מרכיבים משקפיים, לקרוא את האותיות הקטנות. לתדהמתכם, או שאולי כבר אי אפשר להפיל אתכם מהכיסא, אתם מגלים שמרוב דובים לא רואים יער. עוד הגבלות וסייגים, ופתאום נעור געגוע למגהץ והקומקום. כי באותיות הקטנת מסתבר למשל, שברשת ספרים אי אפשר לקנות ספרי לימוד, גם לא עיתונים וכתבי עת ובסופרים אי אפשר לקנות סיגריות ועוד מנפלאות הקללה.

"אז מה נעשה עם התלוש הזה?". אתם מחליטים לשמור אותם, לקנות בזמנים נטולי מבצע. עובר חודש, חולפים חודשיים, "מי קונה כשאין הנחות?", בטח שלא אתם. עוברת שנה, ושכחתם מהתווים, למי זה לא קרה?. אני מאמינה שבכל בית יש מגרת תלושים כזו. ראש שנה נוסף הגיע, ושוב קיבלתם תווים ונזכרתם באלו מהשנה שעברה. אתם חוזרים לתווים הישנים ומגלים שפג תוקפם. עצבניים, מתקשרים למוקד הלקוחות ודורשים לחדש את התוקף. הפקיד\ה מודיע\ה לכם "שום בעיה, בעבור עמלה של 20% הדבר אפשרי". "כשאין ברירה", אתם מבינים, "אין ברירה".

אתם כבר לא כועסים. נכון ש-100 זה 90, ונכון שרוב השנה זה מבצע אחד גדול, ונכון שיש הגבלות נוספות ונכון שהתוקף עבר. אבל שוב ראש השנה, ושוב תקבלו תלושים, ושוב האותיות קטנות ועולם כמנהגו נוהג.

הרבה ביקורת נמתחת על הפוליטיקאים החדשים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, הבטיחו וטרם קיימו. אבל נראה, שלפחות את אבסורד התלושים יש מי שטרח לתקן. חוק התלושים של ח"כ יוני שטבון מחזיר אותנו למתמטיקה הפשוטה. החוק החדש קובע ש-100 שקל באמת יהיו 100 שקל. לא 90 גם לא 95, 100 זה 100. יתרה מזאת, לפי החוק המוצע שר הכלכלה יוכל למצוא פיתרון הוגן לסוגיית המבצעים, כזה שיהפוך את התלושים למה שנועדו להיות- שווה כסף ממש. בנוסף, שטבון יאריך את תוקף התלושים לחמש שנים, לא נידרש לקנסות ועמלות.

חוק התלושים אושר פה אחד במליאה בקריאה טרומית ונידון כעת בוועדת הכלכלה. כמובן שהחוק עורר זעמן של רשתות השיווק שטענו כי יסב להן נזק כלכלי. עד כדי כך, הן מאיימות, שייאלצו לבטל את הסדר התלושים.

לטובת הלחוצים והמלחיצים: התלושים לא ייעלמו כל כך מהר, כי הם כדאיים לרשתות לא פחות מללקוחות. הם אולי מקטינים את הרווח פר מוצר אך מגדילים משמעותית את סך הקונים. חשוב לזכור שהתווים נועדו להקל על ציבור העובדים, לא להקשות. בעבור רשתות השיווק (בעלי ההון) מדובר בשינוי קוסמטי להשגת רווחי העתק, בעבור ציבור העובדים מדובר באוויר לנשימה בתשרי, שלעיתים חונק.

אתמול טען עומר דוסטרי שמדובר בתיקון פופוליסטי. אז אבהיר שאם לספק לציבור העובדים אוויר לנשימה זה פופוליזם, אז אני שמחה שיש בכנסת פופוליסטים שעוזרים לי לנשום. חוק התלושים של ח"כ שטבון עושה את מה שהיו צריכים לעשות מזמן – להגדיל לנו את האותיות הקטנות, כי כבר כואבות לנו העיניים.

הכותבת הינה עו?ד ומגשרת.