שיחה עם בכירים בברייט פוד לא מותירה כל ספק. הרכבת לרכישת תנובה יצאה לדרך, ושום דבר לא יעצור אותה. המחיר, כך נראה, לא היה העניין החשוב בעסקת הרכישה.
דחייה של 45 יום בהשלמת רכישת תנובה
ברייט פוד, כזרוע ישירה של ממשלת סין, רוצה להיות שחקן בינלאומי משמעותי בשוק המזון העולמי, ולפיכך היא משקיעה ומתכננת להשקיע סכומים דמיוניים ברכישת חברות מזון.
אז נכון, היא אמנם כשלה בניסיון לרכוש את יופלה העולמית, אבל כל חברת מזון גדולה אחרת היא אופציה טובה. חברת דגני הבוקר הבריטית Weetabix, תאגיד המזון האוסטרלי Manassen Food, יצרנית החלב Synlait בניו-זילנד ותנובה הן רק הסנוניות.
מסע הרכישות רק התחיל, ולא יהיה זה מופרז להעריך שבתוך עשור ייתוספו לפורטפוליו של ברייט פוד חברות רבות. בתוך 2-3 עשורים היא עשויה להיות אחד הקונגלומרטים הגדולים בעולם בתחום המזון ולהתייצב בשורה אחת עם קונגלומרטים סיניים אחרים השולטים במגוון תחומים.
המשותף לכולם: שליטה במשאבים. סין תהפוך למעצמה הכלכלית החזקה בעולם, לא רק משום שהיא שולטת ב-1.3 מיליארד איש, על כל המשתמע מכך - אלא גם משום שהיא תשלוט, תנהל ותשפיע על משאבי הטבע, המזון והאנרגיה של מדינות רבות.
בחינה של מדיניות ממשלת סין, המקבלת חיזוק בשיחות עם בכירים בברייט פוד ובביקור במפעלים בסין, מבהירה היטב: לסין יש אסטרטגיה גלובלית ברורה, והיא דוהרת ליישומה בכל הכוח ובכל המשאבים הכספיים הנדרשים לכך - הן בסין והן מחוצה לה.
מאז 2010 השקיעה ברייט פוד יותר מ-4.3 מיליארד דולר (15 מיליארד שקל) ברכישת חברות מזון בעולם. הסכומים האלה רק יגדלו.
ההשקעות בתוך סין אינן פחותות. לדוגמה, ברייטפוד מתכוונת להשקיע מאות רבות של מיליוני דולרים בהקמת רפתות, נוסף על אלה שכבר קמו. מאות מיליוני דולרים (מיליארדי שקלים) מושקעים גם בחקלאות, בפסי הייצור של החלב ועוד.
לומר כמה שפחות
שאלת מיליון הדולר היא מהו הקטר שמניע את הרכבת הזאת, כלומר מהו האינטרס המרכזי של ממשלת סין באימוץ המדיניות הזאת.
נראה שאף גורם בממשלת סין או בזרועות העסקיות לא ישיב על כך בפתיחות ובפה מלא. נהפוך הוא: האסטרטגיה היא לומר כמה שפחות. לא משנה כמה פעמים השאלה תישאל ובאיזה אופן, התשובה הרשמית היחידה היא שהדברים הם "חלק מהמדיניות הגלובלית של סין".
חשוב לומר: סין אמנם צריכה לספק את הצרכים ההולכים וגדלים של 1.3 מיליארד תושביה, אבל לשם כך היא לא חייבת לשלוט בחברות או להיות הבעלים שלהן. היא יכולה להסתפק בשיתופי-פעולה. ובכל זאת, אחד הקווים המנחים של מדיניותה הוא שליטה. בכל רכישותיה סין מקפידה שתהיה לה שליטה בחברות שהיא רוכשת - ובמקביל מעוניינת בשותפים מקומיים.
ניתן היה לחשוב שסין רואה חשיבות בשותפים המקומיים בגלל הידע והניסיון שלהם בארץ המקור, אבל לא זו הסיבה. הסיבה לכך שהיא מחפשת שותפים מקומיים, כך נראה, היא רצונה לרכך את ההתנגדות לרכישותיה בעולם ולגייס אהדה. התנגדויות מקומיות חריפות עלולות הרי לסכל את יישום התוכנית האסטרטגית ואת הפיכתה במהירות לשחקנית מרכזית.
זו גם הסיבה לכך שמי שיסקור את ההתבטאויות של בכירים סינים בכל הנוגע לרכישה כזו או אחרת, בכל אחת מהמדינות שבהן סין ביצעה עסקה, לא ימצא דברי ביקורת על המתנגדים, אלא רק דברי הבנה ואהדה. מתיחת ביקורת - וזאת הסינים יודעים היטב - עלולה רק להזיק.