"חגורות הביטחון" החברתיות הולכות ומתרופפות, והממשלה אחראית באופן ישיר ומכוון לשיעור העוני החריג בישראל, על פי כל השוואה בינלאומית. כך עולה מהדו"ח השנתי על מצב המשק, שמפרסם הבוקר מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית. חוקרי המכון בחנו את ההתפתחויות החברתיות והכלכליות בישראל ואת פעולותיה של הממשלה לקידום החברה. השנה מתאפיין הדו"ח בסקירה רב שנתית של כיוון ההתפתחות בניסיון לבחון את ההישגים ואת הכישלונות בתחומים החברתיים: רווחה, יוקר המחיה, נטל המסים ומצבן של קבוצות באוכלוסיה.
מיליון עובדים ישראלים בסכנה שמחשב יחליף אותם
המסקנות שחל חוקי המכון לא מלבבות בדרך כלל: רובם המכריע של הסטודנטים נאלצים לעבוד למחייתם, מספר זוגות הנשואים הגרים בבית הוריהם הוכפל. אמנם יש יותר סטודנטים ואקדמאים מבעבר, אך שכר האקדמאים הצעירים בירידה. יוקר מחיה בישראל, יחסית לרמת ההכנסה של התושבים, הוא הגבוה ביותר בעולם אחרי יפן, ולחוקרי מכון טאוב יש הסבר לתופעה.
יוקר המחיה: ככה אנחנו בנויים
החוקר גלעד ברנד ניסה לבדוק האם באמת מוצרי הצריכה בישראל יקרים לעומת מחיריהם במדינות ה-OECD ומה הסיבה להבדלים. המחקר מגלה שבשנים 2000-2014 מחירי הצריכה בישראל היו הגבוהים ביותר יחסית לרמת ההכנסה, למעט יפן.
ברנד התמודד עם טענות כגון "רק חלק ממוצרי הצריכה יקרים בעוד שמחיריהם של מוצרים אחרים סבירים בהחלט ואף נמוכים לעומת מדינות אחרות" , "המחירים גבוהים בגלל ששער השקל חזק מדי", או "המחירים בישראל גבוהים בגלל שמרבית מוצרי הצריכה מיובאים".
בדיקת התפתחות המחירים לאורך 25 שנים העלתה כי גם בישראל היו ימים שבהם מחירי המוצרים היו במגמת ירידה ואף נמוכים לעומת מדינות אחרות. בשנות התשעים נהנינו מירידה במחירים כתוצאה מהורדת מכסים וחשיפת המשק ליבוא.
בדיקת הקשר בין שער החליפין למחירים מעלה מסקנות מבלבלות: דווקא בשנים 2004-2007, בהן היה השקל חלש יחסית ומחירי היבוא אמורים לעלות, שררה כאן רמת מחירים סבירה. ואולם ב-2008, כשהשקל התחזק והיינו אמורים ליהנות ממחירי יבוא נמוכים במונחים שקליים, התפרצה עליית המחירים שהביאה בשיאה למחאת קיץ 2011. עליית המחירים החדה ביותר היתה במוצרים בלתי סחירים (שאינם מיובאים) כגון הדיור והמזון. בשנים האחרונות מתמתנת המגמה.
מסקנת החוקר מהנתונים שנאספו היא כי הסיבה למחירים הגבוהים בישראל קשורה לבעיות במבנה המשק: חשיפה קטנה מידי ליבוא ותחרות מוגבלת בשוק המקומי.
הצעירים: מי גר אצל ההורים
פתיחת המכללות והתרחבות ההשכלה הגבוהה העלתה מאוד את שיעור הסטודנטים והאקדמאים. עם זאת מגלה המחקר שכניסתם של הצעירים למעגלי הלימודים והעבודה מתאחרת, ושכר העבודה של האקדמאים הצעירים נמצא במגמת ירידה.
הגיל שבו מתחילים את האוניברסיטה נדחה בשנה בממוצע. ב-1995 היה הגיל הממוצע שבו נכנסו גברים לאוניברסיטה 23, לעומת חמש השנים האחרונות שהגיל עלה ל-24.5. בקרב הנשים עלה הגיל הממוצע מ-22 ל-23. הסיבה המשוערת לדעת עורכת המחקר, הדסה פוקס היא כי הצעירים צריכים זמן כדי להתכונן לבחינה הפסיכומטרית, וכי צעירים רבים יותר מעדיפים לצאת לטיול הגדול לחו"ל לפני שהם מתחילים את הלימודים.
הדחייה בגיל "הכניסה לחיים" והגידול בשיעור הסטודנטים הביא גם לצמצום במספר הצעירים העובדים. עם זאת הלימודים לא פוטרים את הצורך בעבודה ו-65% מהסטודנטים עובדים במקביל ללימודים, בדרך כלל בעבודות פקידות, מכירות ושירותים. רוב הסטודנטים אינם עוסקים במקצועות אקדמיים, למעט סטודנטים בשנות לימוד מתקדמות.
בעלות על דירות
נתון מפתיע התגלה כשנבדקה בעלותם של צעירים על דירה. באופן צפוי ירד שיעור הצעירים בעלי דירה במקביל להתייקרות הדירות. עם זאת בשלוש השנים האחרונות, שבהן המשיכו מחירי הדירות לטפס, חלה התייצבות בשיעור הבעלות על דירה. בקרב גילאי 31-34 הוא עומד על כ-60%. בגיל 25-30 עומד שיעור הבעלות על 45%.
תופעת הצעירים הנשארים לגור עד גיל מאוחר בבית אכן קיימת על פי הממצאים, אבל לא בעוצמה רבה: שיעור הצעירים הרווקים, שגרים עם ההורים היה ב-2011 19%, לעומת 27% לפני 20 שנה. עם זאת שיעור הנשואים שגרים עם ההורים בגילאים האלה הוכפל מ-2% ל-4%.
העוני: רשת הביטחון נקרעה
גביית המסים בישראל נמוכה, ובהתאם לכך תומכת הממשלה באוכלוסייה הנזקקת פחות ממרבית מדינות ה-OECD. הדבר גורם לפערים גדולים ברמת ההכנסה ושיעורי עוני כפולים מהממוצע במדינות OECD. חוקרי מכון טאוב מצביעים על היעלמותן של רשתות הביטחון החברתיות האמורות להגן על מי שאיבדו את מקורות הכנסתם: ירידה חדה במספר הזכאים לאבטחת הכנסה, התמוססות התמיכות בנזקקים לקורת גג, וירידה עד ל-50% בערך קצבאות הילדים. הממשלה טוענת שתקציבי הרווחה הוגדלו, אבל האמת מורכבת יותר.
אם לא מביאים בחשבון את נטל המס ואת התמיכות הממשלתיות שמקבלים האזרחים, רמת השוויון בהכנסות בישראל דומה מאוד לממוצע במדינות ה-OECD. אבל אם מביאים בחשבון את התמיכות מצד אחד ואת המסים מצד שני, ישראל יורדת לתחתית הרשימה במדד השוויון. על פי אותו מדד, שיעור העוני בישראל הוא 20% מהאוכלוסייה, כפול משיעור העוני במדינות ה-OECD , כשמביאים בחשבון את תמיכת המדינה. חוקר המכון, חיים בליך, ממליץ לקיים דיון ציבורי בעניין שיעור התמיכה הממשלתית באוכלוסיות החלשות, במקביל לדיון במיסוי, שהוא המקור למימון התמיכות.
ירידה עקבית בהוצאות על רווחה
אף שהממשלות נוטות להצהיר עם אישורי התקציב על הגדלת תקציבי הרווחה, מגלים החוקרים ג'וני גל ושביט מדהלה בריק, כי שיעור ההוצאה על הרווחה מסך התקציב ירד מאז שנת 2002 ובשנים האחרונות הוא נשמר ברמה של כ-20%. ניתוח סעיפי ההוצאה לרווחה מצביע על גידול בקצבאות הזקנה והנכות, בעיקר כתוצאה מעליית מספר הקשישים, לעומת ירידה חדה היקף תשלומי אבטחת הכנסה ובמספר מקבלי אבטחת הכנסה. מספר מקבלי אבטחת הכנסה ירד מ-158,000 משפחות ב-2003 ל-103,000 משפחות ב-2014.
מספר מקבלי קצבאות הילדים עלה עם הגידול באוכלוסייה, אך מאידך נשחק ערך הקצבה בשיעור המגיע ל-50%. הוצאה ממשלתית נוספת לרווחה שירדה בשיעור דרמטי היא תמיכת משרד השיכון בשכר דירה לזכאים והוצאה על דיור ציבורי לנזקקים. בין השנים 2000 ל-2014 ירד תקציב הסיוע של משרד השיכון ב-70% ל-2.9 מיליארד שקל בלבד.
"בחינת המגמות לעומת היקפן של הבעיות החברתיות בישראל, ובראשן העוני והאי שוויון, בהשוואה להשקעה החברתית במדינות רווחה אחרות, אינה מעידה על מאמץ ממשלתי מרוכז להתמודד עם המצוקות החברתיות של מדינת ישראל בשנה החולפת", מסכמים החוקרים.