מדוע פריון העבודה והשכר בישראל נמוכים כל כך לעומת המדינות המפותחות? שאלה זו עומדת במרכז הדוח השנתי שמפרסם הבוקר מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל. שאלת הפריון היא שאלת מפתח, שכן בעיית הפריון נחשבת לגורם הישיר שמביא לרמת השכר הנמוכה בישראל ולרמת החיים המפגרת בשיעור ניכר גם אחרי מדינות שאינן נחשבות לעשירות ביותר במערב וב-OECD. פריון העובד הישראלי לשעת עבודה (נכון ל-2010) הוא 34.5 דולר. הפריון הממוצע במדינות OECD גבוה בשליש ממנו ומסתכם ב-45.8 דולר לשעת עבודה.
לקריאה נוספת:
אתם בחרתם: השכונות הכי משפחתיות בישראל
מתיחת פנים לוואדי סאליב: יהפוך לנווה צדק של חיפה
המוח ישראלי עושה אקזיט: 5 המצאות ישראליות שחייבים להכיר
ההבדל העצום הזה אינו נגרם מהנטייה הישראלית לשעות עבודה ארוכות מדי, שחלקן מבוזבזות; הוא גם לא קשור להרכב הענפים במשק ("אין לנו מספיק תעשיית היי-טק", למשל). נכון שבהיי-טק וברוב תעשיית היצוא הפריון וקצב צמיחתו לא מביישים בהשוואה בינלאומית, אבל גם במדינות אחרות יש ענפי שירותים מפותחים ותעשיות מסורתיות, וכאן הבעיה: הפריון בענפי שירותים, מסחר ותעשיות מסורתיות, נמוך בהשוואה למדינות מפותחות ואינו צומח בקצב הנדרש.
כלכלני מרכז טאוב מונים שבעה תחומים האחראים ל-75% מהפער בינינו לבין מדינות OECD, שבהם השכר נמוך והפריון מדשדש: שירותים עסקיים ואחרים, מסחר סיטוני, מסחר קמעוני, שירותי אוכל ואירוח, מזון משקאות וטבק, הובלה יבשתית ושירותי תמיכה לתחבורה. מאחורי הגדרות סטטיסטיות אלה מסתתרים מאות אלפי עובדים של רשתות שיווק, בתי מלון ומסעדות, נהגי אוטובוסים, מוניות ומשאיות, פועלים במפעלי מזון, מוסכים ותחנות דלק. עובדים במקומות אלה אינם נחשבים למרוויחים גדולים גם במדינות עשירות, אבל אצלנו הם עניים במיוחד, והפריון שלהם נמוך בשיעור ניכר מאלה של עמיתיהם במדינות המפותחות.
מכון טאוב מנפץ גם את המיתוס שהשכר והביקוש לעובד הוא פונקציה ישירה של רמת ההשכלה. חשוב ללמוד אבל לא פחות חשוב לבחור את מקצוע הלימודים. בין השנים 1995 עד 2010 הוכפל מספרם של בעלי המקצועות הפיננסיים ושולש מספרם של עורכי הדין, עד שהפכנו למדינה המובילה במספר עורכי הדין לנפש.
כללי השוק עשו את שלהם והתוצאות לא איחרו לבוא: השכר הריאלי של כלכלנים, רואי חשבון ועורכי הדין לא עלה כלל בין השנים 1995 ל-2008, בעוד שהשכר הריאלי בכלל המשק עלה ב-19%. המסקנה הבלתי נמנעת היא שבעלי מקצועות אלה, שנוצר בהם עודף גדול, משכו את ממוצע השכר כלפי מטה.
גם לא כל מפעלי התעשייה שלנו מצטיינים בפריון. הכלכלנים מציינים שני סוגים של מפעלים שבהם אנחנו מדביקים את הפער: מפעלי יצוא שמתחרים בחו"ל ומפעלים הפועלים בשוק המקומי, אך נאלצים להתחרות ביבוא מתחרה.
בצד אלה ניכרים סימני שיפור בשוק העבודה הישראלי: שיעור ההשתתפות בעבודה עולה, ואוכלוסיות שבעבר נמנעו מלצאת לעבודה רוכשות הכשרה מקצועית, יוצאות לעבודה ומשפרות את מצבן הכלכלי. העלייה בשיעור ההשתתפות בעבודה בולטת במגזר הערבי ובמגזר החרדי. את השינוי מובילות הנשים, שרוכשות השכלה ומיומנות, יוצאות לעבודה ומרוויחות כסף. לכן, בניגוד למגזר היהודי, במגזרים אלה ההכנסה הממוצעת לנשים גבוהה מזו של הגברים.
אם רבים מאתנו מרגישים שהמשק צומח אבל הם אינם נהנים מהצמיחה, המספרים מאשרים זאת. התוצר המקומי לנפש צמח ב-25% משנת 2003 עד שנת 2011. ההכנסה נטו למשק בית צמחה ב-20% בלבד.
חוקרי המכון מצאו יש מתאם חיובי משמעותי בין אריכות ימים למעמד החברתי כלכלי בממוצע אדם חי ככל שהכנסתו גבוהה יותר. מתאם זה ניכר בבירור במבט על ממוצעי ההכנסה ותוחלת החיים בערים הגדולות בישראל. אלא ששלוש ערים חורגות מקשר זה, ותוחלת החיים בהן ארוכה מהצפוי לפי רמת ההכנסה של תושביהן. המשותף לשלושתן הוא שיעור גבוה במיוחד של תושבים חרדים: בני ברק (95%), בית שמש (46%) וירושלים (31%). הסבר אפשרי לתופעה הוא שהחרדים מדווחים על בריאות טובה יותר מישראלים
לא חרדים.
בהתייחס לביטחון התעסוקתי שבו חשים חלק מהעובדים, מציינים בדוח טאוב, כי הוא עשוי להתערער בעשרים השנים הקרובות. מיליון ישראלים עובדים במקצועות שיש סיכוי גבוה שייעלמו בעשרים השנים הקרובות. שיעור העובדים שנתונים בסיכון גבוה לאבד את מקום עבודתם לטובת מערכות ממוחשבות הוא כ-40%. זהו אחוז נמוך יחסית לשיעור העובדים הנתונים בסיכון מחשב בארצות הברית (47%) וגרמניה (49%).
המקצועות בסיכון הגבוה ביותר הם מוכרנים, תופרים מתקני שעונים, עובדים בדרגות נמוכות בבנקים ומזיני נתונים למחשב. בסיכון בינוני נתונים כלכלנים, היסטוריונים, עוזרי הוראה, נהגי רכב ציבורי ויועצים פיננסיים. אבל המחשבים לא יחליפו כנראה את הרופאים, הפסיכולוגים ועובדים סוציאליים. ההגנה הטובה ביותר מפני החלפה על ידי מכונה, עולה מהדוח, היא לימודים אקדמיים.
נתוני העלייה המסחררת במחירי הדירות בעשור האחרון ידועים לכולם: עלייה של כ-70% מאז שנת 2000. ההרגשה שהזוגות הצעירים חורקים שיניים, מגייסים את הסכום הנדרש, לוקחים משכנתאות מטורפות ורוכשים בסוף דירה.
אבל המציאות הולכת ומשתנה. הנתונים מצביעים על ירידה בשיעור הצעירים שמצליחים לשים יד על דירה בבעלותם: ב-2014 גרו 36% מגילאי 35-44 בדירה שאינה בבעלותם לעומת 30% בשנת 2004. בגילאי 25-34 עלה שיעור המתגוררים בדירה שאינה בבעלותם מ-50% ל-60%. מכיוון שגם המגורים בשכירות התייקרו מעבר להישג ידם של חלק מהצעירים, עלה גם שיעור המתגוררים בבית ההורים אחרי גיל 25.
אם יש לישראלים סיבה להרגיש רווחה לעומת מדינות OECD, הרי זה בתחום המסים. נטל המסים בישראל הוא מהנמוכים בהשוואה למדינות OECD, ובעלי ההכנסות הנמוכות חשים בכך במיוחד: מחצית מהמסים משולמים על ידי העשירון העליון. 80% מהמשפחות בישראל משלמות מס הכנסה בשיעור הנמוך מ-10%.
הירידה בנטל המס מתמשכת מאז 2007, ויש לה מחיר: עמה יורדת גם יכולתה של המדינה להשקיע בפרויקטים חברתיים ובתשתיות. למרות הלחץ התקציבי בחרה המדינה להגדיל את ההוצאה על בטחון, בריאות חינוך ורווחה. בתחום הרווחה עלו תקציבי התמיכות שהמדינה מחלקת: עלייה בתמיכה לקשישים, ירידה בתמיכה בילדים. אבל החוקרים מצביעים על שחיקה בשירותי הרווחה. עם זאת ישראל עדיין מפגרת בתחום התמיכות לעומת מדינות OECD. כתוצאה מכך שיעורי העוני בישראל כפולים מהעוני במדינות OECD. העוני גדול במיוחד בגילאים מבוגרים, מעל 66. החוקרים טוענים שהמדינה לא תוכל לסגור את הפער ללא העלאת מסים.
