נשים עובדות מספרות: החוקים שעשו לי את השנה

עו"ד דפנה פישר, שותפה בכירה וראש המחלקה הבינלאומית במשרד גדעון פישר ושות'

חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, המכונה גם "חוק הפוטושופ" או "חוק הדוגמניות" נכנס לתוקף בתחילת שנת 2013 ושם לעצמו למטרה למנוע מסוכנויות הדוגמנות להעסיק דוגמניות בתת משקל וכן למנוע שימוש בתוכנות עריכה של תמונות לשם הצרת היקפים. המטרה הייתה שכתוצאה מחוק זה דוגמניות לא תרעבנה את עצמן עד הגעה לתת משקל ובני הנוער יצפו בפרסומות ובתצוגות השונות, במודלים בעלי נתוני גוף ראליים בממדים ממוצעים.

בין יוזמי החוק נמנים הצלם עדי ברקן, שנפשו קצה בזיוף ובפער המסוכן שנוצר בין תעשיית האופנה לעולם האמיתי, ח"כ רחל אדטו (קדימה) וח"כ דני דנון. ככל שיעשה שימוש בתוכנת פוטושופ, החוק מחייב שתופיע כתובית בולטת אשר תציין זאת מפורשות בפרסומת. כמו כן, החוק קובע סף של מסת גוף, שדוגמניות שלא יעמדו בו לא תוכלנה להשתתף בצילומי אופנה. החברה המעסיקה תידרש להפנות את הדוגמניות והדוגמנים לבדיקה רפואית, טרם הצילומים, ובה ייקבע האם הם עומדים בקריטריון החדש.

האם בכלל ניתן ורצוי לקבוע מהם סטנדרטים "לא אנושיים" למראה של אישה? הרי אידאל היופי עבר עובר וימשיך לעבור עוד תהפוכות רבות. בתקופת יוון הקלאסית ורומא "פוטושופ" התבטא בפסלי אגן רחב, חזה קטן ובטן שטוחה ובתקופת הרנסנס בחמוקיים המלאות שבציורים של בוטיצ'לי. לאחר מכן נשים חנקו עצמן ב"פוטושופ" של מחוכים במשך כמה מאות עד המאה ה- 20 ודמויות כמו פוקהונטס, אלזה ואפילו טינקרבל עדיין אינן משקפות סטנדרט של אידאל היופי האנושי.

לאו דווקא החוק הוא מה שישים קץ לתופעת הרזון המוגזם של הדוגמניות והשימוש בפוטושופ בכלי התקשורת ובשלטי החוצות. חינוך הוא משהו שמגיע מהבית. החוק אמנם משקף לנו את האמת, אך לא את המציאות. כשרואים דוגמנית שעברה "פוטושופ", ייתכן ותהיה כתובית שתציין זאת, אך התמונה המצטיירת היא עדיין הדוגמנית ה"רזה" ו"המושלמת". יש לשלב בפרסומות מגוון רחב יותר של דוגמניות, כמו דוגמניות מלאות, ובכך להציב אלטרנטיבות נוספות לדוגמנית בעלת הגוף ה"אולטימטיבי".

אם נגדל את ילדינו בחינוך להערכה עצמית שאינה תלויה בדבר בד בבד לניפוץ המודלים המוצגים בפנינו כמושלמים, בהחלט עשינו בכך לייק גדול לאנושות.

חוק הפוטושופ אושר סופית: לא לדוגמניות רזות מדי

ד"ר חגית בולמש, שותפה וראש מחלקת הגבלים עסקיים במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ

השנה האחרונה הציפה פעם נוספת את היעדר נוכחות נשית מספקת בדירקטוריונים בחברות ציבוריות. כנס הדירקטוריות שנערך בכנסת בנושא זה, בהשתתפות חברי כנסת מסיעות שונות הוביל לשיח מחודש בנושא. הצעת חוק שהוגשה השבוע מציעה לחוקק חוק המחייב חברות ציבוריות (ולא רק חברות ממשלתיות) למנות מספר דירקטוריות בדירקטוריון באופן שיאפשר ייצוג שווה לשני המנים. זאת, בפרט לאור הנתונים המלמדים שמספר הנשים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות נותר נמוך והן מהוות פחות מ- 20% מכלל הדירקטורים.

מגמה זו מקבלת תמיכה גם בקורסים להכשרת דירקטורים ובפקולטות השונות. כך, לדוגמא, השנה נפתח במכרז הבינתחומי קורס ייחודי להכשרת דירקטוריות בחברות ציבוריות.

הצורך בהוספת נשים לדירקטוריונים אינו נובע אך מהצורך להשוות בין המנים ולתקן את השוק, אלא בראש ובראשונה מהצורך לקיים דיאלוג מגוון בין אוכלוסיות שונות ולהביא לחברה את המגוון הטוב ביותר של דעות ויתרונות.

מגמה זו תואמת גם את מספר המרצים בקורסי הכשרת הדירקטורים ובחלק ממסלולי התואר השני המסחרי באוניברסיטאות ובמכללות. מספר המרצות במוסדות אלה נמוך משמעותית ממספר המרצים, כשלעתים קיימים קורסים ומסלולי לימוד לתארים מתקדמים שבהם לא קיימת נוכחות נשית כלל מבין המרצים, ולעתים ניתן לראות מרצה אחת בלבד במשך תואר שלם או קורס שלם. ככל שהתואר מתקדם יותר או יוקרתי יותר, כך מתמעט חלקן של המרצות בקורס.

רגולציה עודפת אינה רצויה, לעתים היא כופה עלינו נורמות התנהגות רבות מידי ומתערבות מידי, ואנו מבקשים כי ניתן לכוחות השוק לעשות את עבודתם נאמנה. אולם, תפקידה של רגולציה הוא גם לתקן את כשלי השוק, מקום בו השוק אינו פועל באופן רצוי ונוצרים כשלים שאינם מאפשרים תיקון ללא התערבות על ידי גורם חיצוני לשוק – המחוקק.

אושר בכנסת: חובה למנות דירקטורית בכל חברה

ליאורה מינקה, יו"ר "אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית"

זכות הבחירה של האישה לפרוש החל מגיל 62 ועד גיל 67 (או מאוחר יותר כמקובל באוניברסיטאות, שופטות ועוד) חייבת להישאר על כנה. הדיון על העלאת גיל הפרישה מבקש שוב לייצר שוויון פורמלי באמצעות 'יישור קו' של הנשים עם גיל הפרישה של גברים. מצדדי ההעלאה מתעלמים מכך שסקטור הנשים מופלה לרעה בשוק העבודה, במיוחד בגילאים המבוגרים: שכר הנשים ושיעור העסקתן נמוך והן מהוות כ-70% מהמשתכרים עד שכר המינימום. הנשים מרוכזות בעיקר במקצועות שוחקים (עבודה בפסי ייצור, מקצועות טיפול בילדים ובקשישים, זבניות, עובדות ניקיון, פקידות ועוד) ולכן נפלטות אל מחוץ למעגל העבודה בגיל העמידה. בהתאם לנתוני שרות התעסוקה מגיל 45 עולה באופן משמעותי שיעורן של הנשים המובטלות. העלאת גיל הפרישה תאריך בשנתיים נוספות את התקופה בה נשים נותרות ללא אמצעי קיום.

יש לציין כי על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עוד טרם גיל הפרישה הרשמי (62) יש ירידה משמעותית בשיעור הנשים המשתתפות בשוק העבודה, ושיעור הנשים בגילאי 62-64 שאינן עובדות עומד על 58%.

אם יעלה גיל הפרישה, נשים תקבלנה פנסיה מופחתת ומי שלא צברו זכויות בקרן הפנסיה יוותרו ללא אמצעי קיום עד הפנסיה, למרות שעבדו כל חייהן. אין ספק שקיימות נשים שביכולתן לתרום רבות לשוק העבודה גם לאחר גיל 62, אך יש להשאיר את זכות הבחירה בידי הנשים העובדות.

כל עוד יותר ויותר נשים מוצאות את עצמן מחוץ לשוק העבודה לפני גיל הפרישה, הרי שהעלאת גיל הפרישה - מבלי הכנה מוקדמת ושורשית של שוק העבודה בכללותו ומבלי לאמץ מנגנוני בקרה וקידום שוויון - משמעותה העמקת העוני בקרב נשים על בסיס מגדרי, ולכך יש להתנגד בכל תוקף. בואו נתחיל את השוויון משכר שווה ואח"כ נשנה את היתרון היחיד של נשים בעולם העבודה, הזכות לפרוש החל מגיל 62.

"להעלות גיל הפרישה תוך מתן כלים לעובדות"

עו"ד איריס שיינפלד, מומחית לדיני משפחה, ובעלת משרד שינפלד עורכי דין

נושא המזונות לא יורד מסדר היום כבר שנים ארוכות ותפס חלק נכבד בשיח הציבורי והמשפטי בשנים האחרונות. בימים אלה ממתינה הקהילה המשפטית לפסק דין של בית המשפט העליון בשלושה ערעורים שהגישו אבות בנושא מזונות ילדים - אבות שמגדלים את ילדיהם במשמורת משותפת, הכנסתם זהה להכנסת האם ולמרות זאת חויבו בתשלומי מזונות מעצם היותם גברים.

במקביל מקודמת הצעת חוק המזונות החדש, המבקשת לשנות את שיטת תשלום מזונות על ידי נוסחה המתחשבת בשכר האב וגם בשכר האם וכן בהיקף שהות הילד אצל ההורים. במקרים בהם זמני המשמורת ושכר ההורים זהה - לא ישולמו מזונות כלל. הצעת החוק, מתבססת על מסקנות ועדת שיפמן שקבעו כי ההסתמכות על הדין הדתי, שמטיל את תשלום המזונות באופן בלעדי על האב תבוטל וכי זהות ההורה שישלם מזונות, וגובה התשלום ייקבעו לפי רמת ההכנסה של שני ההורים ולפי מידת הטיפול בילד ולא לפי המגדר.

כיום, חוקי המשחק השתנו. המציאות השתנתה ואתה התערערה התפיסה לפיה האישה היא שמגדלת את הילדים ותפקידו של הגבר לכלכל אותם. אנחנו עדים לשינוי חברתי בחלוקת התפקידים בין הגבר לאישה, האב והאם. השינויים החברתיים מחייבים התאמות, הן בחקיקה והן בהלכות של בתי המשפט. החלטות הנוגעות לתשלומי מזונות צריכות להביא בחשבון את תהליך העיצוב מחדש של התא המשפחתי ואת העובדה שגברים ונשים נושאים יחד הן בנטל הפרנסה והן בגידול הילדים. אם ההכנסה בין הגבר לאישה דומה וחלוקת הזמן בגידול הילד שווה, אין כל סיבה הגיונית שהגבר יחויב אוטומטית בתשלום מזונות.

כשמדברים על שינוי במעמד האישה ועל שוויון בין המינים, הדבר צריך לבוא לידי ביטוי גם בתמורות מסוג אלה לצד תמורות אחרות כגון שוויון הכנסות במגזר העסקי ועוד. השינוי חייב להיעשות גם במקרה הזה ודווקא מהמקום הזה. רק כך נוכל ליצור שוויון אמתי ועמוק שיביא לחיזוק מעמד האישה.