הפילוסוף הגרמני ניטשה כתב כי רק האנשים החזקים יכולים להגשים את רצונותיהם, אבל אפילו החזקים ביותר לא יכולים להשיג את כל מה שהם היו חושקים בו. על פי סקר שערך מכון המחקר גאוקרטוגראפיה עבור מכללת סמי שמעון לגבי שאיפות של נשים, נראה שהמשפט הזה מתאר בצורה נפלאה את האופן שבו נשים ישראליות רואות את עתידן בשוק העבודה.
מהסקר עולה, ראשית, שיש פער משמעותי בין החלומות של צעירות ובין המציאות של הבוגרות יותר. תרשים 1 מתאר את אחוז הנשים שמעוניינות, או לומדות מקצועות בענפים שונים. מצד שמאל של התרשים אפשר לראות שכמעט 40% מבנות ה-14-17 חושבות שילמדו מדעי ההיי-טק או תחומים קרובים. רק רבע מאלו שמגיעות לגיל שבו צריכים ללמוד את התחומים האלו, אכן עושות זאת. תופעה דומה מתרחשת בתחומים היוקרתיים של פסיכולוגיה ורפואה. הרבה חושבות שילמדו ויעסקו בזה, הרבה פחות מגיעות לשם.
מה שעוד אפשר לראות זה שכמו שניטשה חשב, החופש לחלום תלוי בכוח שאתו מתחילים. תרשים 2 מראה שנשים שמתחילות במעמד חברתי-כלכלי גבוה מאמינות הרבה יותר מנשים שיש להן פחות הכנסה שהן יגיעו ללמוד ולעסוק בהיי-טק או בפסיכולוגיה. בישראל של 2017, מי אתה, משפיע מאד על מה אתה מרשה לעצמך לחלום שתוכל להשיג.
את הקשר בין מעמד חברתי-כלכלי ושאיפות לגבי הקריירה אפשר לראות גם כששואלים את הנשים עד כמה חשוב להן השכר ויוקרתיות המקצוע כשהן בוחרות עבודה. כמעט 70% מאלו שמגיעות מהאשכולות חברתיים-כלכליים העליונים אומרות שזה חשוב להן. פחות מ- 60% מאלו שמגיעות מאשכולות חברתיים-כלכליים נמוכים מצהירות שמשכורת גבוהה זה חשוב. עבורן כנראה שמספיק שתהיה עבודה, ואם אפשר, כזאת שתהיה מעניינת.
אבל האמת, שהמחסומים על היכולת לחשוב מתחילים עוד קודם. לפני כמה חודשים היתה לי פגישה עם מנהלי כוח האדם של עירייה גדולה, והנושא היה שכר הנשים. עלתה שאלה מדוע שכר נשים נמוך משכר של עובדי נקיון, למשל, ואחד הנוכחים בישיבה ענה שזה טבעי לחלוטין שזה כך. לעובדי הנקיון יש וועד חזק, והוא יודע לדאוג לשכר של העובדים. למורים (או בעצם, למורות) אין וועד כזה, ולכן, בדרך הטבע, השכר שלהן יותר נמוך. מה שהשאיר אותי עם הרושם שהדרך לפתור את בעית השכר הנמוך של הנשים הוא ללמד אותן להיות תחרותיות יותר, כדי שכשדברים יגיעו לחלוקה של שכר, מורות לא ידורגו אחרי עובדי נקיון.
אבל אז סיפרתי את הסיפור לידידה, ומהתשובה שלה, הבנתי שגם היכולת שלי לחשוב שבויה במגבלות שבהן גדלתי. היא הזכירה לי שנשים עושות המון דברים מאד יצרתיים, ושיש להן חשיבות חברתית עצומה: הן מחזיקות בית. הן מולידות ילדים. הן מגדלות ילדים. למעשה, בלעדיהן, אין בכלל חברה. כמה משלם להם השוק על כל התרומה האדירה הזאת לתהליך הייצור, על התמורה הזאת שבלעדיה בכלל לא יוכל להיות ייצור? התשובה היא אפס.
נכון, הממשלה נותנת להן משהו בצורה של חופשת לידה, ויש מדינות שבהן נותנים הטבות נוספות. אבל עדיין, אם הממשלה צריכה להתערב זה סימן שיש כשל שוק, כלומר שהשוק לא יודע לתמחר מוצר שהחברה מעריכה במחיר גבוה. אז בעצם השאלה היא לא למה נשים הן לא יותר תחרותיות, ולא למה נשים לא יודעות לדרוש בשוק העבודה. השאלה היא למה השוק פשוט מתעלם מכל מה שנשים מייצרות, ופשוט לוקח את זה כמובן מאליו. אז אולי הגיע הזמן שלא הנשים ישתנו, אלא השוק. כי מתברר שאנחנו כל כך רגילים לחשוב על תוצרת רק במונחים של מוצרים ושירותים שעליהם משלמים, שכנראה שאפילו הנשים כבר לא באמת חושבות על למה זה כך.
ד"ר אביחי שניר, המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי