חשודים בשחיתות, עורכי דינם ויח"צניהם מנהלים מלחמת השמצות נגד מי שחשף את העוולה המיוחסת להם. ההשמצה הקלה ביותר היא פשוט לטעון שהם ירוויחו משהו מ"חיסולו" של הבכיר החשוד בשחיתות. לחלופין טוענים כלפי חושף השחיתות שהוא בכלל חלק מהמערך הפוליטי שמנסה להדיח את הבכיר, או שהוא מופעל תמורת תשלום על ידי גורם פוליטי כזה או אחר, ולעתים אף מתייחסות הטענות לכך שחושפי השחיתות עצמם מעורבים בעבירות ומנסים להפוך לעדי מדינה. היקף ההאשמות מתרחב והן נעשות קולניות ונחרצות יותר - ככל שהחשוד בכיר וחזק יותר.
יש מקרים שבהם ההאשמות הללו נשמעות הגיוניות. אחד האנשים שמעורבים, לפי מה שפורסם, בחשיפת חלק מהחשדות כלפי נתניהו הוא איש העסקים ארנון מילצ'ן. מילצ'ן עצמו, לפי הפרסומים, חשוד במתן טובות הנאה לנתניהו, ובכל זאת מסר את המידע. אם אכן זה מה שקרה, ניתן לחשוב על כמה וכמה מניעים שגרמו למילצ'ן להתלונן על נתניהו.
אבל מילצ'ן שונה מאוד מרוב חושפי השחיתויות, מהסיבה הפשוטה שהוא לא תלוי בנתניהו ובמנגנון שסביבו לפרנסתו. מדובר באיש עשיר עם הון של יותר מ-5 מיליארד דולר - שאינו תלוי באיש. הוא מסתכן בחשיפת החשד למעורבותו-שלו בפרשה, אבל לא בחשיפת נתניהו, ולכן הוא יכול לחשוף את השחיתות המיוחסת לנתניהו בגלוי. ככלל, מרבית האנשים שהביאו לחשיפת פרשת נתניהו אינם מוכרים לציבור ויש סיבה לכך.
פרשות שחיתות שמסעירות את ישראל חדשות לבקרים נחשפו ברובן על ידי עובדים שכירים שהועסקו בגופים שבהם התנהלה השחיתות. מעסיקים נוטים להגיב בצורה תוקפנית למי שהתלונן על מקום העבודה, בוודאי למי שעתר נגדו לערכאות, כך שרבים מהעובדים הללו מפוטרים בעילה כזאת או אחרת זמן קצר אחרי החשיפה. עובדים אחרים חשופים להתעמרות במקום העבודה, ועל חלקם אף "מפילים תיקים", טופלים האשמות שקריות וכתבי אישום פיקטיביים, חוסמים את קידומם, או סתם מתייחסים אליהם באופן משפיל.
חלק קטן מאוד מהעובדים שחשפו שחיתות היו מעורבים בה בעצמם. כפי שעולה מהחשדות נגד מילצ'ן, לאלה קוראים בדרך כלל "עדי מדינה" ולא חושפי שחיתות. לחלקם של חושפי השחיתות מניעים אישיים בחשיפה - וזה בסדר גמור - כל עוד אינם מעלילים עלילות שווא. חלקם אנשים אידיאליסטים שפועלים ממניעים מצפוניים, אבל רובם ככולם לא מעורבים בשחיתות בשום צורה ומשלמים ביוקר על החשיפה.
פרשת ההחתמות הפיקטיביות בבית הדין הרבני, למשל, נחשפה בידי עובד בית הדין משולם דאר. ב"תמורה" לכך, חבריו של דאר לעבודה החרימו אותו, איימו על משפחתו, שרפו את ביתו ולבסוף הוא פוטר ממקום העבודה שלו. פרשת "סימנס" פרשת ענק של תשלום שוחד, הטיית מכרזים ובזבוז כספים בחברת החשמל - נחשפה בידי העובד מורן גינוסר. גינוסר פוטר מחברת החשמל; לאחר מכן התקבל לעבודה בחברת נתיבי הגז, אך פוטר גם ממנה בשל לחץ מצד גורמים בחברת החשמל. לגינוסר ולדאר היה מניע אחד בלבד: לבער את השחיתות מהשירות הציבורי בישראל כדי שיהיה נקי, יעיל והגון יותר.
לפגיעה בחושפי השחיתות יש מטרה. היא מרתיעה את חושפי השחיתות הבאים. היא יוצרת להם תדמית של "טיפוסים בעייתיים" שלא כדאי להתיידד אתם, לשתף אתם פעולה ולשכור אותם לעבודה.
בימים אלה מקבל גינוסר מקבל סיוע משפטי מעורכי דינו ומעמותת "עוגן", המסייעת לחושפי שחיתויות, בניסיון לפעול להחזרתו לעבודה. הבעיה היא שלא כל חושפי השחיתות מקבלים סיוע שכזה, וחשוב מכך: אין זה ראוי שאדם שפועל למען הכלל יסתבך ויהיה חשוף להתנכלויות כשהוא זקוק לסיוע. חושפי השחיתות פועלים למען המדינה והמדינה צריכה להגן עליהם. מקובל לתאר את השחיתות כמחלה המתפשטת בתוך הגופים השונים במדינה. לפי אותה אנלוגיה, חושפי השחיתות הם כדוריות הדם הלבנות שנלחמות בחיידקים. כדי שהגוף יהיה בריא, יש להגן עליהם. מעמדם חשוב לקיומה של דמוקרטיה מתוקנת וצריך להיות מעוגן בחוק.
מבקר המדינה מקדם מול חברי כנסת הצעת חוק להגנה על חושפי שחיתויות, לפיה המבקר יוכל להטיל עיצומים כספיים וסנקציות נוספות על מעסיקים ועמיתים לעבודה שיתנכלו לחושפי שחיתויות ולמי שיפר צווים של המבקר להגנה על חושפי שחיתות. אישור שלה יסייע לחושפי השחיתות הבאים.
בין אם פרשות נתניהו יסתיימו בהרשעה, הדחה ועונש, או זיכוי הדבר שחשוב לזכור הוא שרשויות שמירת החוק בישראל יכולות לשפוט בכיר שסרח. מהותה הבסיסית ביותר של דמוקרטיה היא שאף אחד לא נמצא מעל החוק. לשם כך לא מספיקה מערכת שלטונית, הפרדת רשויות, משטרה שאינה חוששת לחקור, פרקליטות ובתי משפט הוגנים דרוש גם מי שיתלונן ויחשוף את העבירות. חושפי השחיתות הם אחד הנכסים היקרים ביותר של הדמוקרטיה - יהיו המניעים שלהם אשר יהיו - ועל נכסים צריך להגן ולשמור.
עורך הדין חי בר אל ממשרד עורכי הדין חי בר אל אילן יונש הוא יו"ר עמותת עוגן העמותה היחידה בישראל המסייעת לחושפי שחיתויות